ארזתי בערך את כל המזוודות. אימא אמרה שסוף סוף סיימנו את כל
הסידורים ואפשר לזוז. בחמש אחר הצהריים המטוס המריא לפריז ומשם
לבואנוס איירס. קצת לפני הצבא, יכולתי להתנתק מהלחץ ומההרגשה
של חוסר משמעות שתקפה אותי לאחרונה. לגלות את הארץ הלא-נודעת
הזאת, לראות איפה אימא שלי חיה, איפה סבא וסבתא היו כל כך
מאושרים לפני שאכלו את כל החרא שבעצם הקליטה בארץ. איך הם היו
פותחים שולחן, מזמינים את כל השכנים, ומכינים ארוחה ענקית שכל
החברים והמשפחה וסתם אנשים ארעיים היו יכולים להכנס פנימה,
להריח את האוכל, לשבת, לדבר, לפרוט על הגיטרה איזה מנגינה
עממית פופלרית. להשתרע על הדשא ולהנות מהזמן שחולף אל תוך שעות
הסייסטה הרדומות.

ארבעים שנה אחר כך. הזכרונות נוטים לצבוע את המציאות בגווני
העיניים של המשתמש. סבא שלי ספר לי בעיניים נוצצות על כל
החברים שלו, איך הם היו תמיד ערבים אחד לשני, עזרו בעת צרה.
"היום כבר לא רואים דברים כאלה" הוא אמר לי ביאוש, "הנה,
תסתכל. פעם, אם מישהו נקלע לחובות הוא היה יכול בלי לחשוב
פעמיים ללכת לבנק המקומי ולהגיד לפקיד להעביר לחשבון שלו כמה
כסף שהוא צריך מחשבונו של אחד החברים. כך הדברים היו נעשים
פעם. זאת חברות אמיתית". מאוחר יותר, כשאני מדבר עם אימא שלי,
שהיא ממש לא במקרה הבת שלו, על השיחה הזאת, היא מחייכת בזווית
הפה ואומרת "עזוב. הוא פשוט רגשן בקטעים האלה. כל החברים שהוא
דיבר עליהם? מתים. המצב בארגנטינה עכשיו ממש לא דומה למה שהיה
לפני ארבעים שנה. פעם גם בארץ אנשים לא היו נועלים את הדלתות
של הבית. אז מה זה אומר? דברים משתנים".
טוב, אולי באמת דברים משתנים, אבל החלטתי באופן חד משמעי
שארגנטינה של סבא קוסמת לי הרבה יותר מארגנטינה של אימא.
דמיינתי את עצמי עולה על המטוס בעוד קצת פחות מחודש, נוחת בארץ
של זהב, של אנשים מחייכים, של גאוצ'וס בערבות הפמפס. אני רואה
את המשפחה החמה והאוהבת שמעולם לא הכרתי שרק מחכה שאני אבוא,
ומחבקת אותי הרבה יותר חזק מכפי שאבא שלי, שנשאר אלפיים
קילומטרים מאחור, אי פעם חיבק.
בעיניי רוחי אני כבר מוצץ שיבולת, משגיח על העדרים הענקיים,
שממלאים את כרי הירק. הרוח הרטובה מהים נושאת עימה גרגרי חול
שנתקעים לי בין השיניים עם החתיכות שנותרו מהאסדו ואני נזכר
שגם ככה השיניים שלי במצב איום ומתחיל להשתמש בשיבולת כבחוט
דנטלי.

הביקור לפני חודש אצל רופא השיניים היה זוועתי. זאת הפעם
הראשונה שאני מגיע לרופא שיניים בחיי, והמיטה הביזארית שהוא
מחזיק בחדר נראית כמו מתקן עינויים שהגיע היישר ממרתפי השב"כ.
הפעם זה רק ניקוי שיניים. הרופא מפצח את הדלקת שהתפתחה לי במשך
השנים וכל הפה שלי מתמלא דם. זה דווקא די משעשע אותי כל העיסוק
הטיפשי הזה, עד שבאמצע הטיפול אני כבר לא יכול לשלוט בעצמי
ופולט את כל תערובת המים והדם על האסיסטנטית. אחרי כמה מאמצים
נכבדים, הניקוי מוכתר כהצלחה, והרופא מפציר בי לצחצח שיניים
כמו שצריך ותוך כדי נותן לי מרשם למי פה בהם לעולם אני לא
אשתמש. טוב, לפחות עכשיו, לראשונה מאז שאני זוכר את עצמי, יש
לי שיניים לבנות. אני בטוח שזה מושך כוסיות.

באותו זמן בערך, במוזסוויל, עיירה קטנה בפרובינציה שרחוקה כמה
מאות קילומטרים טובים מבואנוס איירס, סנדרה בדיוק הגיעה לבית
הספר. בזמן שאנחנו מזיעים כל הדרך אל הים, נערי ונערות
ארגנטינה האומללים סובלים את הגשמים והשלגים של אמצע החורף
ומדדים באיטיות לבית הספר. סנדרה היא מהנערות היהודיות הבודדות
שנותרו בכפר השומם הזה שהיה בו פעם את ריכוז היהודים המשמעותי
באזור. ולא קל להיות יהודיה במקום שכזה. הוריה של סנדרה, ככל
היהודים במקום, חשים זיקה עזה למורשת היהודית ולמדינת ישראל.
כך שמספר שעות מאוחר יותר, אחרי שסיימה יום לימודים מלא, חוזרת
סנדרה הביתה לאכול ולנוח קצת לקראת לימודי הערב בבית הספר
היהודי. בית הספר היהודי משוכן בבניין מפואר כזכר לימים עברו,
אבל הלימודים שנערכים שם היום הם צל חיוור לעומת מה שהיה שם
פעם. לאורך המסדרון הארוך מסודרות עשרים כיתות לימוד-עשר מימין
ועשר משמאל, אבל רק השתיים שנמצאות בקצהו המרוחק מדלת הכניסה
מאוישות, ואף זאת לא מכורח המציאות. ההפרדה מתבצעת רק בגלל
שבית הספר היהודי, המנותק כמעט לחלוטין מהמציאות המתבוללת
שסביבו, עדיין שומר על הפרדה בין הבנים לבין הבנות. סנדרה
התחילה לשנן שוב את האותיות המוזרות שרצות מימין לשמאל באופן
די תמוהה, ולא הבינה מה היא עושה שם בכלל. "אני בכלל לא
יהודיה" היא חשבה לעצמה "מי בכלל נתן את הזכות להורים האלה
לבוא ולהגדיר מי אתה. מבחינתי אני יהודיה לא פחות מאשר שאני
שימפנזה".

שבועיים לפני כן, כל הסיפור עם ההורים שלה התפוצץ. הם גילו
שהיא יוצאת עם גוי, בחור בשם אנדראס, והקימו מהומה. רק בשביל
הסטטיסטיקה, יותר ממחצית היהודים שנותרו בארגנטינה נישאים
לגויים. אבל מסורת זו מסורת, כך הרגישה כל משפחת פלדמן, ושמרה
עליה באדיקות, אולי כעין סוג של פיצוי על כך שכל המשפחה עלתה
לארץ ישראל והגשימה מצווה גדולה, והם נותרו לשבת בין כופרים.
"כמה נפלא בארץ ישראל סנדרה" אמר אליהו לבתו בכל פעם שהקטנה
הראתה ניסיונות התנתקות "שם כל היהודים חיים ביחד, עוזרים זה
לזו ומקדשים את השם מדי יום ביומו. אין הם מפחדים מנחת זרועם
של הגויים, מגחמותיהם המשתנות, רק שם היהודי יכול ללכת בגו
זקוף. לכן, סנדרה אהובתי, עלינו לשמור על מורשתנו, לזכור מי
אנחנו ומאין באנו ואולי יום אחד גם אנחנו נזכה לגאולה". אבל
לסנדרה כבר נמאס לחלוטין מכל היבבות האלה.

שבוע וחצי לאחר מכן, אחרי שהרוחות נרגעו, סנדרה חגגה יום
הולדת. היה זה יום הולדתה ה-17, יום ההולדת האחרון של סנדרה
לפני שהיא הופכת לבוגרת ואדון לעצמה. לכן, בהתחשב בנסיבות
המרגשות, חוליה, אימא של סנדרה, נעתרה להפצרותיה הבלתי פוסקות
של הקטנה ולקחה אותה לטיול משותף בבואנוס איירס. זה לא היה דבר
של מה בכך. מדובר בטיסה פנים ארצית שעולה לא מעט כסף, לה חסכה
המשפחה מזה זמן מה. אמנם ניתן לנסוע גם באוטובוס, אבל זו נסיעה
ארוכה, של כמה ימים ברציפות, בה אימה של סנדרה, בגילה הלא
צעיר, כבר לא יכולה לעמוד.

כך, הגיעה נערת הכפר, לראשונה בחייה, לעיר הגדולה. אל תטעו,
הכפר בימינו הוא לא מקום מנותק כפי שהיה לפני מאה שנה או אפילו
חמישים שנה. סנדרה רואה טלנובלות באופן קבוע, ומכירה את כל
השירים החדשים שיצאו לרדיו. אפילו חיבור לאינטרנט יש כבר לא
מעט זמן, וסנדרה מסיירת בקביעות באתרים של ערים גדולות בעולם.
היא יודעת כל פרט ופרט על ניו יורק, לונדון, פריז ומינכן, אבל
עדיין, לראות את הדברים במציאות זה אחרת, ולמרות שהבניינים
והרחובות והחנויות והכיכרות ובמיוחד האנשים לא נראים כל כך
נוצצים כפי שהם נראים בחו"ל, סנדרה לא יכולה להמנע מלהביט
באישונים פעורים סביבה. היא מתעטפת בהוויה של העיר, מתכרבלת
בעשן הסמיך ובצופרי המוניות. חוליה, שגרה לא מעט שנים בבואנוס
איירס כשהייתה צעירה, מתפעלת אף היא מכל השינויים שחלו במקום,
אבל לבסוף מפטירה "אין כמו בבית". תוך שהן מסתובבות בין חנויות
הבגדים והנעליים, עיניה של סנדרה נעצרות דווקא על חנות למוצרי
אלקטרוניקה.
"אימא, אף פעם לא ראיתי טלוויזיות גדולות כל כך!" היא אומרת,
תוך הצבעה על מסך פלזמה משוכלל בגודל של ארבעים וחמישה אינץ'.

"גם אני לא, אהובתי. עוד כשגרתי כאן, לא הצלחתי אף פעם לעמוד
בקצב המסחרר של החידושים"
"בואי ניכנס פנימה!" צעקה סנדרה, והחלה לגרור את ידה של אימה
אל תוך החנות.
בחנות מוצרי החשמל היה אגף שלם של טלוויזיות בלבד. סנדרה
הסתובבה קצת בין המסכים, עד אשר נעצרה אל מול אחד מהם, שהיה
דווקא בין הפחות מרשימים שבתצוגה. חוליה לא הבינה למה סנדרה
נעצרה פתאום וניגשה אליה. בטלוויזיה הייתה תכנית של טיולים
מסביב לעולם, שסיקרה הפעם את ישראל. הקריין דיבר על תל אביב
ועל ההיסטוריה שלה, בזמן שהתמונה הציגה את הטיילת בחוף הים,
המזרקה בדיזינגוף, החנויות בשינקין ומגדלי עזריאלי "שהם
המגדלים הגבוהים ביותר בכל המזרח התיכון" כדברי הקריין.
האם ובתה הביטו זו לזו בעיניים, וחייכו.

חודש וחצי לפני כן התחלתי ללמוד ספרדית. אחרי חיפושים ארוכים
נתקלתי במודעה בעיתון שמאחוריה הסתתרה אישה ארגנטינאית גדולה
וחייכנית שפניה נאורו כשגילתה שגם אימי נולדה שם. שמחתה רק
גדלה כשגילתה שאנחנו מתכננים נסיעה משותפת הכוללת את עיר
הולדתה, בואנוס איירס. מאותו הרגע, הפכו השיעורים להרבה יותר
מסתם שיעורים. הם הפכו לשליחות. בדיוק אותה שליחות שראה לנגד
עיניו סבי הצנום. הנה, קם הדור הצעיר, הנה הוא בא, נוטל את
הלפיד מידיהם הרופסות של הזקנים וחוזר אל המולדת. קצב הלימודים
היה מסחרר. "זכור את זה", "אל תשכח את זה", "ככה מדברים בספרד,
אבל ככה מדברים אצלנו", "אם תזכור את זה, תהפוך לארגנטינאי
אמיתי" היו משפטים שחזרו ונשנו במוחי, ואם היה עובר עוד זמן לא
רב, אני בטוח שאותה אישה גדולה וחייכנית הייתה אוזרת את שאריות
הכוח שהיו בגופה העייף ומתחילה לרקוד איתי ריקוד טנגו סוער אל
תוך הלילה.

כשהסתיים הקיץ החל האביב. כך לפחות הרגשתי כשהגעתי לארגנטינה.
המחזה היה באמת מדהים. הירוק ששטף את כל המישורים היה בלתי
נתפס. בין המפלים בצפון, לקרחונים שבארץ האש שבדרום, בין
באונוס איירס התוססת, לאזורים הכפריים הרדומים, החיים
בארגנטינה נראו כמו סימפוניה. השילוב הנאות בין שקט לקצב, בין
התסיסה לרוגע, כמו ריקוד טנגו סוער עם כוס בירה קרה וטובה
בסופו. הלחץ שבתוכי פקע, כמו פקק שעם מבקבוק יין, ויכולתי
להצטרף למקצב. ההרגשה הייתה כאילו עברתי ממועדון טכנו עם
ריקודים רובוטיים למסבאה לטינית בה כל אחד יכול לזרוק את
איבריו לכל כיוון ולאף אחד לא יהיה אכפת. חשתי קיים, חשתי קיים
חרף כל מוזרותי, חשתי קיים חרף כל מוזרותי ולמרות העיניים
מסביבי, חשתי קיים חרף כל מוזרותי ולמרות העיניים מסביבי
והגופות שכרכו אותי, כי הם היו חמים, חמים מאוד, כאילו דאגו
ווידאו שהיין הקר מהמרתף יגיע במהירות המקסימלית לטמפרטורת
החדר.

סנדרה הבינה שהפתרון לכל הבעיות שלה היה תמיד מתחת לאפה. כל
הדיבורים על ארץ ישראל, שנראו לה כדברי סרק על פיסת אדמה
מדברית מלאה בגמלים ובטנקים הפכו פתאום לשיא שאיפותיה, למטרתה
הבאה בחיים. מיד כשחזרה מבאונוס איירס ריכזה את כל מאמציה
בחיפוש אחר מידע על ארץ ישראל. היא גילתה את הכינרת, את ים
המלח, את אילת, את החרמון, את המדבר, את הים, את ההרים, את
החול ואת הקדושה. היא ידעה שחיי הכפר טמועים בה ושלא תוכל
לעזוב אותם, ולכן עבודה בקיבוץ נשמעה לה אידאלית. כשהלכה
וסיפרה לאביה על כוונותיה להיות עובדת אדמה עבריה, דמעות עמדו
בעיניו.
"את שמעת את זה חוליה?" אמר, חנוק מדמעות "הקטנטונת שלנו הולכת
לעבוד את אדמת ארץ ישראל הקדושה! מעכשיו, כל המשפחה נרתמת
לנסיעה של סנדרה" והוא המשיך בדבריו תוך שהוא מביט על חוליה
שהנהנה בראשה להסכמה.

החלק האחרון של הטיול מבחינתי היה די זניח. כבר ראיתי הכל, את
כל הנופים, את כל האנשים, את כל מה שאני מסוגל לעכל מארגנטינה
בזמן כל כך קצר של חודש. מה שנותר עכשיו הוא החלק הרשמי
וההכרחי במידת מה של המסע-טיול השורשים. אני ואימי נמצאים
עכשיו על הטיסה הפנימית האחרונה למעשה, אחרי שחתכנו את
ארגנטינה מצפון לדרום וממערב למזרח, המנוחה היא בחיק המשפחה.
אחרי הנחיתה השכרנו רכב והתחלתי לנהוג אל עבר הכפר הקטן. אימא
שלי ניסתה להיזכר בדרך וטעתה בכיוון מספר פעמים, בגלל שכל כך
הרבה השתנה מאז הפעם האחרונה שהייתה כאן ובגלל ההתרגשות שניכרה
עליה. בסוף מצאנו את עצמנו בעיירה קטנה ומנומנמת ואחרי כמה
בירורים גם מצאנו את הבית.
הנשיקות והחיבוקים לא איחרו לבוא ובעקבותיהם מטר של שאלות
מהירות מידי, להן עניתי בספרדית מגומגמת. פתאום הרגשתי קצת לא
שייך לכל הסיטואציה וחשבתי שאולי כל האימוץ הזה של ארגנטינה
היה מהיר מדי ולא במקום. כמה שרציתי לשמוע את אחת מבדיחות הקרש
של אבא שלי באותו רגע.

"סנדרה, בואי, קומי מהמחשב" אמר אליהו "יש עכשיו מפגש של חבר'ה
בבית של ברנשטיין. שמעתי שבא איזה בחור חדש בגיל שלך, מחוץ
לכפר. אולי תוכלו לדבר קצת". סנדרה הביטה באביה בחוסר רצון.
היא ידעה טוב מאוד מה האופי של המפגשים האלה. חבורה של זקנים
מדברים על העבר ושותים מאטה. ובכן, העבר מעניין לה את התחת
ומאטה זה סתם מר ומגעיל. בכל זאת, היא ידעה כמה אבא שלה עזר עם
ההכנות לנסיעה והיא רצתה לתת לו קצת נחת. היא חשבה קצת ובסוף
הקימה את עצמה בחוסר רצון מהכיסא. זרקה מבט קצר לארון, לקחה
איזה חולצה ומכנסיים שנראו לה בסדר וזזה.

ישבתי בצד ושמעתי את אותם השירים בפעם המאה אלף בערך בנגן האמ
פי שלוש. יש לי נגן מסריח שיכול להכיל עשרה שירים בערך ולכן
שמעתי אותם בלופ כל הטיול. הדיבורים הרמים וקולות הצחוק שחדרו
מהחלל שמחוץ לאוזניות נקטעו פתאום מקול אחר. זאת הייתה הדלת.
במפתן עמדה נערה דקיקה וגבוהה, שיערה שחור כמו פחם שהרחיק הרבה
מעבר לגבול כתפיה אבל עיניה בהירות, ירוקות. ניכר היה שהיא לא
ספרדיה ואפילו לא אידיאנית, אלא פולניה שאבותיה היגרו לארץ
הזאת. עם זאת, השמש הדרום אמריקאית נתנה עליה את אותותיה ועורה
היה שחום קלות, כמעט זהבהב.
"תראו מי פה!" צעק אחד הנוכחים בחדר "זאת הבת של פלדמן! בואי
מתוקה, היכנסי!". היא נראתה נבוכה מאוד מכל הסיטואציה
ומהנשיקות שנחתו גם עליה מכל עבר. הסרתי את האוזניות. הרגשתי
שמצאתי שותפה למבוכה.

נעמדתי. היא הבחינה בי. מיד פנתה אלי והושיטה לי את ידה.
"אז אתה הבחור הזר. אני סנדרה. מה השם שלך?"
נדרשו לי כמה שניות כדי לדבר "סוי יובל, דה ישראל" אמרתי
בספרדית שבורה
מיד עיניה החלו להבריק. עתה לא הייתה זו ידה שהושטה אלי כי אם
גופה החם. היא חיבקה אותי בחוזקה.
"בוא" היא אמרה לי, וגררה אותי לאחד מהחדרים.
"ספר לי על ישראל! איך האנשים שם? איך האוכל? אתה כבר חייל?
למה אתה חייב ללכת לצבא? באמת יש מלחמה בישראל? אתה לא מפחד?"
ניסיתי להבין את כל השאלות ולפשט את התשובות עד כמה שניתן במוח
כדי שאוכל לבטא אותן בספרדית הקלוקלת שלי.
"תראי, האוכל לא רע בכלל. זאת אומרת, אם את אוהבת אוכל חריף.
גם האנשים חריפים, זאת אומרת, יש להם הרבה פלפל". הבטתי באופן
קבוע ברצפה, וגרדתי את אחורי העורף שלי שוב ושוב. הדיבור שלי
היה מגומגם, כולי האדמתי וכל מה שעבר לי בראש היו המחשבות על
הפאדיחה הנוראית שאני עושה לעצמי. העזתי לרגע להביט למעלה, אל
עיניה. היא צחקקה. הן קרנו ושיקפו את אור הדמדומים של אחר
הצהריים.
"האנגלית שלי לא כל כך טובה" אמרה "אבל אני לומדת קצת עברית.
אולי ככה יהיה לך יותר נוח?" והתחילה לשאול שאלות נוספות,
בעברית הפעם, ולדבר על התכניות שלה לעלות לארץ ולגור בקיבוץ.
היא גמגמה, צחקקה כל משפט שני, ועיוותה חצי מהמילים. ברקע היה
פתאום שקט. המבוגרים יצאו כנראה לסיבוב נוסטלגי ברחבי הכפר
והותירו אותנו לבד בבית. פתאום, איבדתי כל עקבות. סתמתי את פיה
בידי.

"אני לא יודע אם את מבינה את כל מה שאני אומר. גם לא אכפת לי
במיוחד. ברחתי לצד השני של העולם, רחוק מכל מה שהכרתי, מכל מה
שידעתי מהדחיסות של העיר האפורה בשביל הערבות הירוקות. והנה,
חשבתי שהגעתי לשלמות, שאני נקי מכל צורך אנושי לגעת. ראיתי את
הקרחונים הופכים לבשר, את מי המפלים לדם ואני הופך לצלם
בדמותם. ועכשיו, אני צריך לשמוע את הפטפוטים שלך על קיבוצים
ומחרשות ותילים. את לקחת את העיר האפורה שלי, מאלפיים
קילומטרים של גלות, וניפצת אותה כאן, בין האריחים הסדוקים של
הבלטות"

אין לי מושג אם היא הבינה. זה לא היה משנה. העיניים שלה נצצו
מדמעות. חיבקתי אותה הרבה.

עכשיו אני בדרך חזרה ממוזסוויל אל המטוס שיקח אותי חזרה ארצה.
עמוק בתוך התיק, מאחורי שלושה מנעולים לפחות, בתוך ארנק שקניתי
במיוחד לצורך מטרה זו, נמצא פתק קטן שסנדרה נתנה לי ובו הטלפון
שלה וכתובת הדואר האלקטרוני.

אני אראה אותה בסופי שבוע כשתעבוד בקיבוץ ואני אהיה בצבא. אחר
כך אני רוצה לטייל בדרום אמריקה, וכבר קבענו שהיא תהיה המדריכה
האישית שלי.
ומה בסוף?

אולי נבנה לנו בית באמצע האוקיינוס האטלנטי.