אצבעות מרחפות לצליל רוח חמימה, שמלטפת ברכות יותר מאמא
ונוסטלגית יותר מחיים שלמים.
הלוואי והיא הייתה פה.

אז אנו כבר נפרדים לשלום, אז בואי לפחות ניפרד בחיוך, תני לי
לזכור את פנייך, לזכור אותם, כשהשיער עולה ברוח, מלטף לחי חמה,
בואי לפחות ניפרד בחיוך, לפעמים, ממני אלייך, לפחות בחיוך.

ראש מוטל על מזרון, על מיטה, על דשא, על גבעה. צל של עץ, רוח
פורעת את הסדינים, רוח ולא אף אחד אחר, העיניים מסתכלות לאופק,
שהוא רחוק כמו הקצה של המזרון, ממצמצות באיטיות, מקוות, אבל
אין מה למצמץ, וכולנו באותו מקום, תקועים, מנסים בכל הכוח,
מקווים, אבל פשוט אין מה למצמץ.

את כל כך נעימה, הפרעה בזוית העין, חמקמקה מדי בשביל לתפוס
במבט, אבל תמיד שם כשאני מסב את המבט, היד שלי והבטן שלך
עורכים היכרות, לומדים להכיר אחד את השני בפעם הראשונה, מהר
מאוד לומדים לאהוב זה את זו, ואת כל כך נעימה, האם זה אני, עם
היד שמלטפת לך את הבטן, או את, והבטן היא שמלטפת לי את היד, לא
חשוב עכשיו, כי כבר עוד לא נגמרנו, עוד לא ואמרנו די אחד
מהשני, עוד לא.

ציפור, רגל דקה כמקל, עומדת לידי, עומדת על שפת המדרכה, מרימה
מבט ומחכה לאור ירוק, מחכה לחצות, מסתכלת הלאה, קדימה, לרחוב
הבא. ציפור, ראש קטן עטוף בנוצות, דבר יפיפה ונורא, דבר עצוב
ונוגה, כמו קיפול של נייר, כמו ריחופה של שקית ריקה וכתומה על
אספלט שחור, היא כל כך שברירית, כל כך קרובה לקצה בכל רגע,
לסוף של הכול, רגל דקה כמקל, והיא עדיין יותר יציבה ממני.

עוזבת, את פורשת כנפיים ועוזבת, רק שאלו אצבעות, קמוצות,
שמחליטות ללכת רחוק, השיער שלך מתנדנד בהחלטיות, את הגעת
להחלטה, ואני מכיר אותך, כשאת מגיעה להחלטה אז זהו זה, ואת
החלטת, את הולכת. חבל, אבל אין טעם להתנגד, את פורשת כנפיים
ועפה, באצבעות קמוצות, את הגעת להחלטה.

השכנה מנגנת שוב בחליל, צליל מוזר ומוכר, שמעתי אותו בזיכרון
אחר, אולי בחיים אחרים, כשאת היית חלק בלתי נפרד ממני, כשעוד
לא החלטנו, אם זאת היד שלי או הבטן שלך, כשהיינו עוד שבריריים
ביחד, דבר יפיפה ונורא, העיניים מסתכלות מעבר לאופק, קדימה,
לפחות עד הרחוב הבא, בחיוך.

אצבעות מרחפות לצליל רוח חמימה, מלטפת ברכות יותר מאמא,
נוסטלגית יותר מחיים שלמים.
הלוואי ועוד היית פה.