כבר כמה לילות שאני עוצמת עיניים ורואה מולי אתכם; לוינגר
החובש המסור כבול באזיקים, משפחת קלינג הצרפתים ממלאה שקית חול
מאדמתם, "נוער הגגות", משפחת התימנים בטקס קריעה מרגש וכואב,
נועה בת ה-13 מאפרת ושתי חברותיה שנתנו לי שרשרת צדף, הילד
מגדיד שהחטיף לי מכות, מרום-ציון ושירן-מרים הילדים היפהפיים
שהיו בבית האחרון שהפלוגה שלי פינתה, הבחור שהסתובב ברחובות עם
שארית פצמ"ר ובתוכה פרחים, אמא של שלהבת שנרצחה בפיגוע, דוד
הקטן שהתבצר על הגג יומיים שלמים, הילד הבלונדיני עם העיניים
הירוקות מנווה דקלים שהביא לי פרח כתום, חנה עזריאן השוטרת
והילדים המקסימים שלה, ניצולת השואה בת ה-70 שירקה לנו בפרצוף,
השב"חים, הנשים של האבות שנמצאים בכלא, הבנות בבית הכנסת
האשכנזי בנווה דקלים, הבחור שטיפס על האנטנה בחומש וסירב לרדת
ממנה גם כאשר גרונו ניחר כבר מלצעוק "לא לפינוי!" החבר'ה ששפכו
עליי מים חמים וקרים, שזרקו עליי אבנים, ביצים, כדורי צבע ואלו
שחיבקו, אמרו "אנחנו אחים" ובכו יחד איתי ועוד אינסוף כמוכם.

התמונות לא מפסיקות לחלוף, הדמעות לא מפסיקות לזלוג, הבטן לא
מפסיקה להתהפך. והצמרמורת... ואין עם מי לדבר, מי שלא היה שם
לא יודע איך זה מרגיש. המשפחה תומכת, מחבקת, מרגיעה, אבל היא
לא יודעת מה עברתי, הם מבינים שהיה קשה ושכואב לי, הם יודעים
גם מה היו דעותיי לפני וכמה לא רציתי לעשות את זה, אבל זה לא
מספיק - הם לא היו שם. ככה גם החברים בבית. והחבר'ה בצבא,
לכולנו כבר נמאס לשמוע את הבכי אחד של השניה, אין לנו כוח לנחם
ולהרגיע, חלקנו רק רוצים להדחיק ולשכוח, חלקנו מעדיפים לשמור
בלב וחלקנו... חלק לא יודעים מה לעשות עם המחשבות.
אני זוכרת היטב את היום הראשון שהגענו לנווה דקלים. אני, צוערת
בהשלמה - כרגע בתפקיד קשרית מ"פ, נכנסת בראש הפלוגה כשאחרי
צועדים בשלושה טורים מסודרים ובשקט מופתי חיילים בכובעים
ווסטים כחולים עם דגל ישראל טבוע עליהם. כולנו היינו מבולבלים,
סירבנו להביט לצדדים או להקשיב לקריאות, אפילו ההכנה המנטלית
הטובה ביותר לא יכלה להכין אותנו לרגע הזה... לרגע שיקראו לנו
"נאצים!" כשהדקות חלפו, הספקנו כבר לראות אמא מניחה את ילדה על
הכביש כדי לחסום את התנועה ואפילו לראות סכין נשלפת לעברנו -
לא היינו מוכנים, לא ידענו איך להגיב, היינו משותקים.

"תאמרי שאת לא יכולה! תגידי שקשה לך... שאת לא מסוגלת. מה היית
עושה אם לא היו לך ידיים? היית אומרת שאת לא מסוגלת, לא? אז
תגידי! אל תעשי את זה. אל תגרשי יהודי מהבית שלו, אני אח שלך!"
קרא אליי ילד בן 11. הרבה קריאות שמעתי מאז. הדרך הטובה ביותר
לשרוד את זה הייתה להתעלם, לא להקשיב, לאטום את עצמי - לשים
משקפי שמש ולצעוד בראש מורכן. אבל לא יכולתי, לא הייתי מסוגלת.
המילים חדרו אליי, נכנסו עמוק ללב, התיישבו בבטן ולא הרפו.
מתיישבים ניגשו אליי, דיברו איתי, צעקו עליי, בכו על כתפיי,
התחבקו איתי, צילמו אותי, הרביצו לי, אבל אני רק הקשבתי,
ספגתי, חיבקתי, ליטפתי את הראש, הגשתי בקבוק מים קרים. לא
ידעתי מה לעשות. לא הייתי מסוגלת להגיב, רק לספוג.

ואהבתי אותם כל-כך. הערכתי כל אחד מהם. כיבדתי אותם, אחד אחד.
רציתי לדבר איתם, לספר להם איך אני מרגישה, להגיד להם שאני
מבינה את הכאב והסבל שלהם אבל שגם לי קשה, ושאני שם, וכולנו -
לא רק אני, דווקא בגלל זה, בגלל שאנחנו יודעים שזה ייעשה.
ואנחנו רוצים שזה ייעשה בצורה הטובה ביותר. במקסימום רגישות
ואהבה. הרי כולנו אחים. כולנו משפחה אחת. ורציתי להגיד להם,
שאולי זה לא מנחם, אבל הם מלח הארץ, ואולי זה יעשה רק טוב לארץ
שהם יהיו מפוזרים בינינו. רציתי להגיד כל-כך הרבה אבל לא הייתי
מסוגלת. ואולי רציתי לדבר עם מישהו משם רק כדי לנקות את המצפון
שלי.

ועכשיו אני ברגילה. נתנו לנו חופש להירגע. אבל שבוע לא יספיק
לי, אני מרגישה שאני צריכה לשקם את עצמי, משהו בי נשבר ואני
צריכה לבנות אותו מחדש. אני גם מרגישה שאין לי זכות לומר את כל
זה, הרי מה שווה הכאב שלי אל מול האובדן שלהם. אבל אני כבר לא
יודעת מה לעשות. אז רק רציתי להוציא קצת החוצה. לחבק את עצמי.
לבכות במילים.