פרק א'

הגשם ירד בחוזקה, מקיש על זגוגית התקרה. תנור פחמים הבהב בפינת
החדר, החום שפלט לא הספיק כדי לחמם את החדר רחב הידיים.
איליי ישב ליד שולחן הכתיבה, מכורבל במעיל, מנסה לדלות
רעיונות. היום יום ג', ביום ה' יורד ירחון האוניברסיטה לדפוס
והוא הבטיח לשרה לכתוב 1000 מילה לפחות. פיקציה, שיר, מסה,
משהו...
ראשו כאב עדיין מליל אמש. לא, לא עוד מסיבת שיכורים. אמש שוב
נקלע לקטטה. איליי עבד לפרנסתו כשומר בארים, פרנסה משונה
לדוקטורנט לספרות אנגלית, אבל, שוב, החיים קצת משונים, לא?
הרעב הציק לו. איליי החליט לרדת ולאכול משהו.
הוא נעל את מגפיו, הידק סביבו את המעיל וירד לרחוב. הגשם נחלש
אולם הרוח המשיכה לשרוק ביתר שאת, חובטת בפנים בלטיפות גשם
צוננות.
הרחוב היה ריק ואפל. הוא החיש את צעדיו. אחרי הפינה הייתה
המסעדה הקטנה אליה שם פעמיו. ספק מסעדה ספק בית קפה פתוח כל
הלילה אשר שירת את כל חסרי המנוח, עובדי לילה למיניהם ותמהוני
מזדמן פה ושם.
הוא הדף את דלת הזכוכית ונכנס פנימה. אויר חם ספוג בריחות
טיגון ומהול בעשן טבק היכה בפניו. הוא הסיר את מעילו, תלה אותו
על הקולב בפינה והתיישב מול הדלפק.
מאחורי הדלפק עמד פיל, הסיגריה הנצחית כבויה בפיו, אותו סינר
מרובב למותניו. בידו האחת מזג קפה לכוס, בעוד ידו השנייה נופפה
לאיליי לשלום.
הוא הניח את הכוס לפני איליי ובקולו הצרוד שאל: מה תאכל?
"כל כריך יתאים לי", ענה איליי. "בסדר", הפטיר פיל, פנה לאחור
ונכנס למטבח.
איליי נטל את כוס הקפה בידו, פנה לאחור על הכסא המסתובב ובעודו
נשען על הדלפק לגם מהקפה תוך סקירת המסעדה.
המקום היה כמעט ריק, שני נהגי מוניות ליד שולחן סמוך, זוג
מסתודד באחד התאים, ישובים זה לצד זו, כתפיהם נוגעות זו בזו
וראשיהם סמוכים. בפינה ליד הדלת נרדם לו חייל, ראשו שמוט על
זרועותיו.
נעמי, מלצרית הלילה, הניחה בצד את הדלי והסחבה בהם ניקתה את
השולחנות.
"היי איליי", חייכה אליו והתיישבה על הכסא הסמוך. איליי פנה
אליה בחיוך רחב. "שלום יפהפייה",
ונישק אותה על לחייה. "מה קורה? מה חדש?" נעמי הייתה פעם מלכת
יופי, יופייה עדיין נראה מבעד ל-52 שנותיה. "מה עם נתן? איך
הוא מסתדר?" "או! הוא בסדר גמור", ענתה, "הוא מתחיל מחר את
האקדמיה". נתן היה בנה היחיד של נעמי שהחליט להיות שוטר כמו
אביו המנוח.
"נו, שיהיה בהצלחה", חייך איליי, "מסרי לו ד"ש חם." "אמסור,
אמסור", הנהנה במרץ. "ומה אתך?" "בסדר..." ענה.
"נעמי!" בקע קולו הצרוד של פיל מהמטבח, "איפה את לכל הרוחות!"
נעמי חייכה חיוך מהיר אל איליי ונחפזה אל המטבח. היא חזרה מייד
והניחה צלחת ובתוכה כריך ליד איליי. "בתאבון." "תודה", ענה
איליי. היא נטלה שוב את הדלי והסחבה ופנתה אל המטבח.
איליי סבב אל הדלפק, נטל את הכריך בידו ונגס בו מלוא הפה.
בעודו לועס, שמע את צלצול הדלת בהיפתחה, חש את משב הרוח הצונן
על גבו ואז היא נכנסה והתיישבה בזוית הדלפק כשפניה מופנות
אליו.


יש טעם להמשיך?! אז המשך יבוא.