ד"ר פומרנץ היה דמות אהודה. חברים רבים היו לו, ובעיני חלק
בלתי מבוטל מהם נחשב הד"ר לדמות נערצת. והוא בהחלט היה רגיל
בכך. גם כשהיה בשנות העשרים, בתקופת לימודי התואר הראשון, ועוד
לפני כן בתיכון, זכה להערכה רבה מכל הסובבים אותו, ובעיקר בשל
שתיים: שכלו החד ומהיר התפיסה, אשר ניתח במהירות וביעילות -
כאיזמל מנתחים חדש ומושחז היטב - כל בעיה שהוצגה בפניו, וכן
יושרו וכנותו הבלתי נלאים. כשפומרנץ עשה טעות, מה שכמובן קרה
לפעמים, הוא הודה בכך, והתנצל. תמיד. ומובן שאף פעם לא שיקר.
אם נוסיף לכך גם את הסבר הנחמד של פניו השמנמנים, טוב לבו הרחב
וחיוכו הכובש, לא נתקשה להבין כיצד הגיע למעמד המכובד לו הגיע
בקרב עורכי הדין של "ארתור לווינשטיין: עורכי דין פליליים",
וברחבי סביבת מגוריו.

אלו הן גם התכונות שבעטיין בחרה הד"ר פומרנץ לחיות לצידו את
חייה. "בראש ובראשונה - החיוך!" היתה צוחקת ואומרת כל אימת
שנשאלה. ואילו ד"ר פומרנץ, מצידו, כשנדרש הוא לסוגיה זו, היה
נוהג לצחוק אף הוא ולומר שרק למישהי עם דוקטורט בביולוגיה יש
איזשהו סיכוי לעמוד על הרגליו המשונים של בעל חיים כמוהו.

שלושת ילדיהם הנפלאים של בני הזוג פומרנץ העריצו את הוריהם
האוהבים. התקשורת ביניהם היתה מופלאה, וכפועל יוצא מכך, גם בין
הילדים עצמם.

ומה עוד חסר אם כן, שלא צויין, להשלמת האידיליה המשפחתית?

כסף, כמובן, וממנו דווקא לא היה חסר כלל לזוג המאושר. עם
המשכורת של עורך הדין הוותיק בתוספת זו של הביולוגית החוקרת,
יכולים היו השניים להפסיק לעבוד לאלתר, ולחיות בכבוד וברווח עד
סוף ימיהם.

מובן, כי עושר שכזה, הצלחה שכזו, חיים אידאליים אשר כאלה,
מרבים את הקנאה בעולם. הקנאה העיוורת, החשוכה, הממלאת את כל
חלל הנפש המיוסרת. רבים קינאו בהם, בזוג המאושר. רבים הם אלו,
שהיו ששים לראות במפלתה של אימפריית פומרנץ, ולהלך בעליצות על
חורבותיה. רבים אף מאלו שהיו מחייכים אל הד"ר פומרנץ בבוקר,
כשהיתה יוצאת לקחת את הדואר, נמנו על אלו, שהקנאה העבירתם על
דעתם.

נקל להבחין בהבדלים שבין ביולוגיה ועריכת דין. למען האמת, ספק
אם קיימות בכלל נקודות דמיון של ממש המזדקרות לעין בסקירה
ראשונה. וכשמדברים על תחומי דעת אלו מצד ההיבט המקצועי, הבדל
אחד בולט מייד: בעוד שהביולוג יכול לחזור ערב ערב לביתו כשהוא
רגוע, ללא שום בליטה מפריעה בשולי חולצתו - המעידה על האקדח
הנח לו שם בדממה, ובלי שהתווסף אף שם אחד לרשימת השונאים שלו,
למעט אולי עכבר מעבדה זה או אחר, הרי שאין אלו פני הדברים כלל
וכלל כשהמדובר הוא בעורך דין, ובעורך דין המתמחה בפלילים,
ובעורך דין מן השורה הראשונה עם ותק כשל ד"ר פומרנץ, אשר כבר
היה סיפק בידו לשלוח אל מאחורי הסורגים פושעים מן הגדולים
בתחום.

כך שעל אף ההערכה והאהדה הרבה לה זכה ד"ר פומרנץ מכל הסובב
אותו, קנה לו ד"ר פומרנץ אויבים רבים חדשים לבקרים, ומהם מרים
ואכזריים ביותר. וכל זאת חרף טוב לבו ויושרו, ומסתבר, שאולי אף
בגינם.

וכשנתבונן, להשלמת התמונה, בכמות הכסף ובשוויים של הרהיטים
והחפצים שאכלסו את הווילה בת שלוש הקומות, נבין בוודאי מדוע
הוקפה האחוזה כולה בחומה גבוהה של בטון, ששיפודי מתכת לה
בראשה, ושני כלבי רוטווילר אימתניים, צמאי דם, רובצים לה תדיר
מעברה השני.

וכמה אי צדק קיים בעולם! הכיצד זה איש כד"ר פומרנץ, אשר הוא
משכמו ומעלה, טוב לב ורב חסד, וכל כך הרבה שונאים לו המבקשים
להמיתו! וכל אחד מסיבותיו השפלות הוא! אך האם ירהיבו עוז בנפשם
מבקשי רעתו של הד"ר הטוב לנסות ולשלוח יד בנפשו? כלום אפשרי
כלל הדבר, לפגוע באדם זה, טכנית ומצפונית? ליל ה-30 ביוני הראה
שכן, בהחלט. כבר ניסו בעבר לפגוע בו. פעמים היו אלו שודדים,
ופעמים רוצחים נתעבים, ידידיהם או קרובי משפחתם של פושעים
שתודות לו, נשלחו לבלות את שארית ימיהם מאחורי סורגי המתכת.

בליל ה-30 ביוני עלה ד"ר פומרנץ מאוחר על משכבו. הד"ר פומרנץ
כבר ישנה. היה זה ליל קיץ חם, והמזגן המפוצל התקלקל ממש באותו
הערב. פתח אם כן הד"ר את החלון. לא ידע אז האומלל, כמה הוא
עתיד להתחרט על כך. לו רק לא התעצל, וירד להביא את המאוורר!
איזה מחיר משלמים אנו לעתים בשביל כמה רגעים של איוולת העצלות!
ד"ר פומרנץ השתחל למיטתו עייף ונינוח. העיף מבט באשתו היקרה,
ונמלא אושר. עייף היה, וציפה לשקוע מייד בחלומות מתוקים. עוד
לא ידע הכסיל, שלחלומות מתוקים לא יזכה בלילה ההוא.

כשהיא חדרה חרש אל חדרו, הוא כבר היה שקוע בשינה עמוקה מזה
שעתיים. היא נכנסה כמובן, דרך החלון. זו היתה דרך הפעולה
הקבועה שלה, והיא היתה מיומנת בה היטב. יכולה היתה לזהות ממרחק
את החדר בו ישן הקרבן. מן הכלבים היא חמקה בקלות. כל כך שקטה
היתה, וכל כך נחושה במטרתה! והמטרה? הו, היא היתה כמובן, דם.
כן, דמם של הזוג. הלילה, יוקז דמם. דמו של אחד מהם, ליתר דיוק.
די היה לה בכך.

מה מביאינו - בני חלד - להקיז כל העת מדמם של הסובבים אותנו?
מדוע אין בריה אחת יכולה להסתפק בדמה שלה בלבד? על כך, אין
להשיב. עם זאת, יש לדעת - לא רוע הלב הוא שהניעה באותו לילה.
ולא הקנאה, המאכלת, השורפת, שהשחיתה את לבותיהם של רבים כל כך
מבני האדם. הו לא. היה זה הקיום העלוב שהיה מנת חלקה כל ימיה
הקצרים, שדומה כי לא הותיר בידה ברירה אחרת. לא בשבילה עשתה
זאת. מעולם לא עשתה זאת בשבילה בלבד, אלא למען יוצאי חלציה.
ואף לרגע לא היססה. בעיוורון מוחלט, מונעת על ידי האינסטינקט
האמהי המכה בכל יישותה ללא הרף, והקורא לה להאכיל את צאצאיה
הקטנים וחסרי האונים, היא קרבה אל מיטת הד"ר, נכונה לדקרו.
ייאמר, כי אין בתיאור מצבה הקיומי הנחות, המוגבל, כדי להקטין
ולו במעט את השנאה היוקדת שרחשו לה כל אלו, אשר בהם פגעה בעברה
האפל. השנאה היתה לחם חוקה עלי אדמות. מעולם לא זכתה לראות ולו
קורטוב אחד, אחד! ולו הקטן ביותר! של אהדה, או שמץ של הבנה,
מבני האדם. האם יש בכך משום תעודת עניות, לנו, בני האדם? האם
מותרת לנו השנאה? האם העמקנו הבט, או העמדנו עצמנו באמת במקומן
של הבריות הללו, שהפשע והגזל הוא מנת חלקן? האם שלחנו מבטינו
עמוק אל תוך תהומות נפשם של אלו, אשר בדמם שלהם אינם מסתפקים?

וכך, שנואה ומשוקצת, כפי שהיתה וכפי שתהיה לעד, המשיכה זו בדרך
חייה העלובה, החמסנית, המתועבת. באותה הריצה המטורפת. בלי
לשאול את עצמה אף שאלה בדבר מהות קיומה, בלי לתהות על שאלות של
גורל וחופש הרצון, בלי פשפוש המעשים, ובלי יגע את שכלה בטיבן
של חקירות פילוסופיות על אתיקה וקיום.

קרבה אם כן, אל מיטתו של הד"ר, חרש, האמצעי שברשותה מושחז
היטב. את המקום המושלם לדקירה היא מצאה על נקלה. בלי שמץ של
היסוס או הרהור של הרגע האחרון, היא הביאה לידי גמר את מלאכתה
הבזויה, ויצאה כלעומת שבאה. הד"ר פומרנץ עדיין לא ידעה דבר מכל
אשר נעשה.

בחוץ, נם עדיין העולם את שנתו הקייצית, החמה, הלילית. כלבי
הרוטווילר בחצר רבצו להם בשלווה על מרצפות השיש הקרירות.
בהווית הלילה כולה קנו להם שביתה השקט המופתי ושלוות החלומות.
דומה כי רק בחדרם של הזוג פומרנץ הופרה לפתע השלווה.

"או! ייקח האופל את היתושים הארורים!" מלמל באפילה ד"ר פומרנץ,
מגרד בידו עד זוב דם.
"יתושות", תיקנה אותו הד"ר פומרנץ, והסתובבה על צידה, כורכת את
ידה סביב מותניו של בעלה הנרגן.