החזקת לי ביד, ואז התחלת ללכת. משאיר אותי מאחור עם כל מה
שקרה. ואתה בורח ואני מתמודדת. ומדי פעם אתה חוזר ובודק מה
השתנה. ולא הרבה משתנה כשמדברים על הא ודא. ומבפנים עולמות
מתהפכים ושום דבר כבר לא מסתדר כמו פעם. אתה את החיבוק נותן.
כתף ותשובות הכי חכמות בעולם. גם אתה לא יודע הכל. וגם לך אין
פתרון. אבל תמיד יש לך שם תשובה שנונה, וניסוח שמהדהד בראש.
תמיד אתה אומר את המילה האחרונה, תמיד אני מקשיבה לה בתשומת לב
יתרה. אולי עוד לא שמת לב. אבל הפכת למקום מפלט בשבילי. כי רק
אתה יודע, ורק איתך אני מסוגלת לדבר. ומכל הפחדים שנוספו יש גם
את זה שתתרחק יותר מדי. כי אתה ברחת, והצלחת בזה רחוק יותר
ממני. אז אני בורחת אליך, או לפחות מנסה. ואין לי תלונות אליך.
אתה עושה מעל ומעבר. להיפך. התלונות לעצמי. כי גם בלעדיי יש לך
מספיק צרות. וגם בלי השיחות איתי רצים לך אלפי דברים בראש.
ולמרות הכל יש לך זמן אליי. בין לבין. ותוך כדי. ואף פעם לא
תשכח אותי. אף פעם לא תוותר על החיבוק. אתה תחזק אותי, ואני
איתלה עליך. אתה רוצה לעזוב, להמשיך הלאה, כי הגיע הזמן. רק
שאני עוד תקועה כאן, לבד. וחייבת לסיים את הכל לפני שאוכל לצאת
כמוך.

אז רק חיבוק אחרון לפני שתלך. ותשאיר דוגמית מהבושם שיהיה לי
למזכרת. ואולי גם תמונה עדכנית עם הקול שלך. הקול שלך. כמה טוב
להיזכר בו.


אמשיך בחיי לבד, חזקה כמו שתרצה שאהיה. וכשתחזור, מתי שתחזור,
תראה כמה גדלתי.
ואולי אצליח לגרום לך להיות גאה.
ואולי אעבור את כל המכשולים ואולי בכמה אפול.
נשב כמו פעם, נספר אחד לשני את הכל. על כל מה שעבר. מה
שמאחורינו.
בבקשה, שהכל כבר יהיה מאחורינו.

והסיום מתארך לו, כי עוד לא הגיע הזמן. יש עוד מה לומר. יש עוד
זיכרון שצריך להעביר. ויש עוד תחושת מגע רופפת, מהחיבוק שנתת
אתמול.

וכמו שאני מכירה אותך, לפני שניפרד סופית, תחבק חזק ותגיד בקול
הסמכותי שלך שאני תמיד יכולה לברוח אליך.
אז אני אברח,
אל תדאג,
אברח.