שכבה בחושך, בחדר אפלולי, מחכה לזה שיבוא עם שיקוי החיים. היא
החליטה וכך יהיה, היא בת-אלמוות תהיה. אהבה את החושך. קמטים
מוצללים, פגמים נעלמים. לא רואים השתקפות. בנות אלמוות שכמוה
לא מסתכלות במראה, בנות אלמוות שכמוה מסתובבות רק בחשיכה. בנות
אלמוות שכמוה היו קיימות רק שם.
כל השערות עמדו בפני נשירה. בימים שעוד חיה כמו כולם לא טיפחה
שום חלק. אף לא את השיער. אז היא תהיה בת-אלמוות קירחת. שיהיה.
כל הסחוסים והמפרקים עמדו בפני שחיקה. לשמור עליהם מעולם לא
הייתה מחשבה שעלתה במוחה. מילא, אז תהיה בת-אלמוות שבקושי ללכת
יכולה. וכך, ניתן להגיד על כל איבר בגופה, שעמד להתמוסס
באוויר.
כל זה בכלל לא הפריע לה. וכי למה שמשהו יפריע לבת-אלמוות,
שיכולה לחיות שנים על שנים. שלא יכולה לחלות, שלא צריכה אוויר
כדי לנשום, שלא צריכה לשמור על עצמה, שלא משפיע עליה מזג
האוויר.

ואין סוף לסיפור כי אין סוף לחיים.

היא תחיה והכל ייעלם

פס דק שמפריד בינה לבין החיים.