היא נוסעת למעיין, אמרו לה שהוא נמצא ממש ליד ירושלים ושאם היא
תגיע לפנות ערב היא תספיק לראות את השקיעה הכי יפה בירושלים.
ברקע מתנגן שלמה ארצי ברדיו החדש שבדיוק לפני שבוע רכשה בכוחות
עצמה מחסכונות ששמה בצד והיא הייתה גאה, למרות שזה רק רדיו.
נגה החליטה ללבוש מכנס פשוט וגופיה שחורה רקומה עם פרחים
סגולים.
היא הרגישה שהיא מוכנה, היא חיכתה כבר מספיק זמן.

הרוח פרעה את שיערה. לנגה היה שיער ארוך וגולש, לא מתולתל אך
גם לא חלק, שופע כמו שאומרים.
והוא הדיף ריח של יסמין והיה מפוזר על כתפיה הכפופות.
אמה בטח הייתה מעירה לה 'תזדקפי, את הורסת את הגב שלך, איזה
מין מראה את חושבת שיהיה לך כשתגיעי לגילי? תיראי עוד יותר
זקנה ומלאת יבלות וקמטים, לא יזיק לך לחייך'.
אמה הייתה מסוג הנשים שנורא טיפחו את עצמן, הלכו לחדר כושר
בקביעות, לפחות שלושה ערבים בשבוע, לשיעורי פילאטיס 'אני אומרת
לך, זה להיט, אני כבר מרגישה איך כל השומנים בירכיים נשרפים
לי, כדאי לך לנסות', קול אמה מהדהד שוב, ולשיעורי יוגה
'להרפייה נפשית אחרי הימים המטורפים, פשוט תענוג, מותח כל שריר
וגיד בגוף'.
היא אכלה 'סלט בלי בצל, בלי שמן, בלי מלח ופלפל ועם הרבה
מהדברים הירוקים האלה, עלים, עשבים, מה זה משנה, העיקר עם אפס
קלוריות'.

השבוע התחילו מבחני הסמסטר והיא הרגישה שהיא פשוט הולכת
לאיבוד, כל שבוע שני מבחנים והיא פשוט יושבת ולומדת.
היא לא ראתה את הוריה כבר שבועיים, אמה בטח תעיר כמה שהיא
נראית יפה וכמה היא רזתה ואם המבחנים זה מה שהיא צריכה כדי
שתיראה כמו אישה אמיתית ולא בחורה גוצית אז מצידה שיהיו מבחנים
כל השנה.
היא לא הלכה לקבוצות הלימוד כמו שאר הסטודנטים.
נגה הייתה פשוט בטוחה שהיא תצליח הרבה יותר לבד, תמיד היא
הייתה כזו, הייתה מוכרחה לעשות הכל לבד, בלי עזרה של אף אחד.
עכשיו היא חושבת על המבחן בכלכלה, היא לא התכוננה לזה שהוא
יהיה כולו שאלות פתוחות.
היא מתחילה להילחץ, תמיד היא ככה אחרי מבחן, מעבירה בראש את כל
התשובות והשאלות, מנסה לבדוק איפה טעתה ומה החסירה ואוכלת את
עצמה.

חולצתה נדבקת לגב ואגלי זיעה מבצבצים על מצחה. המזגן לא עוזר,
ענתיקה אמיתית... בחודש הבא תקנה חדש.
אלא אם כן רונית תחליט שהיא כן רוצה לטוס לברצלונה ואז המזגן
יישאר אבל לא נורא עוד חודשיים כבר אוקטובר ואז חורף ולא יהיה
כל כך נורא.

היא שונאת את הכבישים של ירושלים, פשוט מטורף מה שהולך עליהם.
אם אתה רוצה להגיע בזמן מנקודה אחת בירושלים לנקודה שתיים
בירושלים אתה צריך לצאת שעה מראש והיא כבר רואה איך היא הולכת
לפספס את השקיעה.

אמה לא אהבה את הרעיון שבתה הצעירה תיסע ללמוד בירושלים.
'בשביל מה לך הפיגועים? הערבים? וכל כך יקר שם... תישארי בתל-
אביב'. אבל היא כבר מגיל 18 ידעה שאחרי הצבא היא בורחת
לירושלים עם כל הצבעים, האנשים, האבנים והקסם. עיר תוססת אבל
לא מלוכלכת ומתישה כמו תל- אביב. שם האנשים תמיד רצים לאנשהו,
לא עוצרים לשנייה, הכל דביק, מעושן ומעיק.
המקום היחידי שנשאר יפה בעיניה הוא יפו. היא יכולה ללכת לאיבוד
בסמטאות של רחובות האומנים. היא תמיד אוהבת לשבת על הספסל מול
הנמל, אחרי שהיא יוצאת מהופעה או הצגה בתיאטרון הסימטה.
בקטע הזה היא הכבשה השחורה של המשפחה, שוחרת התרבות המוזרה.
במקום ללכת לקאנטרי כדי להירגע היא היתה הולכת להצגה או
הופעה.

עכשיו היא יוצאת מירושלים, וצריכה לפנות שמאלה וימינה, לעלות
על שביל נסתר והיא במעיין.
שלמה ארצי שר לאהובתו ברקע, הוא לא מצליח להבין איך היא לא
מצליחה להבין מה עובר עליו ואז היא נזכרת בהופעה בקיסריה. היא
הלכה עם יואב, היו לו עיניים כחולות אפורות ושיער מתולתל. אמה
חשבה שהוא מסומם אבל היא הייתה מאוהבת.
לפעמים היא עדיין נזכרת בו, איך היא הייתה מהופנטת ממנו, הוא
היה חכם, רגיש וידע כל כך הרבה דברים על העולם והיה יותר מבוגר
ממנה ואמה תמיד היתה אומרת שאם משהו יקרה שלא תפחד, אפשר בקלות
להסגיר אותו למשטרה על אונס קטינה.
אבל זה היה בגיל 17 והיום היא בת 23 ולבד.
עכשיו היא עסוקה בעניינים כמו עבודות סמסטר, מבחנים, ריצות
ברחבי הקמפוס משיעור לשיעור ופקקים של ירושלים בדרך לבית הקפה
הקטן בו עבדה.

היא רצתה לנסוע לבד, עמית ונעמה הציעו להתלוות אליה, להישאר
כמה ימים ולהיזרק. 'מה תעשי שם לבד? יהיה לך משעמם ואחרי שעה
תחזרי הביתה'. הם היו חבריה הטובים ביותר, מהיום הראשון
באוניברסיטה, כשנכנסה לשיעור של פרופסור דרור, המרצה לכלכלה,
וראתה אותם בשורה האמצעית. 'לא להיראות להוטים מדי לידע אך גם
לא מזלזלים מדי'.
אבל היא התעקשה וכך מצאה את עצמה על שביל צדדי בדרך למעין עם
נוף מדהים לשקיעה.
נגה אהבה לנסוע בחיפושית המתפרקת והצהובה שלה. תמיד פחדה שיום
אחד היא תשבוק חיים בסימטה החשוכה שהיא תמיד חותכת דרכה בדרך
הביתה ואיזה שיכור או מסומם יציע את עזרתו ועוד כמה דברים על
הדרך.

הנה, היא הגיעה, סופסוף, אחרי תכנונים ונסיעה של שעה וחצי,
למעיין המפורסם והוא היה כל כך שקט, מימיו מזמינים והשקיעה
צבעונית, כאילו במיוחד בשבילה בשלל הצבעים. בפעם הבאה היא
תבוא
עם כולם ותביא מצלמה.
מאז שנסעה עם כולם לטיול בצפון ולא הצליחה להניח את המצלמה,
הייתה חייבת לצלם עוד ועוד, לתפוס את כל הרגעים, המראות
והריחות, המצלמה נהייתה התחביב החדש שלה.
הייתה מסתתרת מאחורי המצלמה. 'אני לא מצטלמת, אני הצלמת', תמיד
הייתה אומרת כשחבריה דחקו בה להצטלם.
היא לא אהבה להיות במרכז, והמצלמה הייתה אחד הדברים שיותר
הלחיצו אותה, כאילו הצלם מצלם לתוכה.

היא נכנסת למים, בהתחלה טובלת את רגליה ואחרי כן קופצת למים
באומץ, נכנסת עמוק עם הראש, נותנת לעצמה לשקוע.
מתאזנת על הגב, נושמת עמוק ומנסה להבין מה זה "להתחבר לאני שלך
ולמצוא את השקט הפנימי שלך" שאמא שלה תמיד מזמזמת כשהיא מתקשרת
אליה בנסיעה חזרה משיעורי מדיטציה, 'גוף בריא ונפש בריאה, מה,
לא נכון?'
ואז היא נרגעת ומצליחה לנשום עמוק בלי להתהפך.
אפילו הגבה הימנית שלה הפסיקה לרעוד.