שמי אלברט שבות, ואני גר בפנמה. אינני בא לספר לכם על פנמה ועל
נופה כי אם על ישראל! ברוב חוצפתי אני בא לספר לכם על ישראל
ויש כאן טעם לפגם לכל הדעות, למרות הגילוי הנאות הגלוי, והחצוף
אולי לטעמכם... תגובתכם וגילוי דעתכם יחרצו את גורל מאמרי הבא
בסדרה; כן, אמורה להיות סדרה ארוכה, כמעט אינסופית לטור הזה -
לאחר הסכמתכם והסמכתכם, אם וכאשר...
לפני שעה קלה צלצל הטלפון אצלי כאן בפנמה, ועל הקו היה
המוסכניק שלי. הוא בישר לי שהאוטו שלי מוכן, אך הוא מציע לי
להחליף את שני הדיסקים הקדמיים כי הם שבורים ואין זה סובל
דיחוי לדעתו כי זה קשור בבטיחות הנוסעים. זה יעלה לי $280 ועוד
$130 עבור העבודה, חוץ מסך הכל של $661 דולר שסיכמתי איתו
מאתמול.
אותו מוסכניק התקשר אלי אתמול, ובישר לי שמעבר לטיפול השנתי
שביקשתי לעשות, יש לדעתו להחליף את X, Y, Z. שווה ממש להחליף
כי הם נשחקו וזה דבר שקשור בבטיחות; סיכמתי איתו על סך $661
כולל הטיפול השנתי.
אני מבקש מכם עוד טיפת סבלנות, וכבר אני מסיים את הסיפור שלי
וניגש למסקנות: הטיפול השנתי של מכוניתי עולה כ-$150 אך החלטתי
לקחת אותו למוסך הראשי של הונדה כי האוטו נוסע מאוד טוב, בלי
עין הרע, וחששתי שמא יקלקלו לי אותו במוסך אחר ויצא שכרו
בהפסדו. במוסך הראשי שמים חלקים אוריגינלים והתענוג יעלה $340,
כפול מכל מוסך אחר. החלטתי כאמור לשלם כפול, רק לישון בשקט,
ולנסוע בביטחון.
הצפתי אתכם במספרים, אמיתיים אגב, ואעבור ברשותכם למסקנות:
היום הסתבר לי שהמוסך הראשי של הונדה עבד עלי וניסה להוציא
ממני כסף בשיטתיות ובמרמה; ולמעשה זו שיטת העבודה שלו, למשוך
כסף מהלקוחות באופן שיטתי ומבוקר... צעקתי, איימתי וקיבלתי את
האוטו במחיר הראשוני המוסכם (אני חושב שיצאתי בכל זאת מופסד -
עד העצם).
קוראים יקרים, לאחר סיפור כזה ומספרים אוריגינליים וחוויה
ותיאור חי, לבטח תצפו לנמשל גדול מהודר צעקני... ואני הולך
לדכא אתכם: קראתם אותי לשווא... עבדתי עליכם! אין לי שום נמשל
ושום דבר. אבל בכל זאת יש לי סיבה שהניעה אותי לכתוב את מה
שכתבתי... סיבה רחוקה, בלתי רלוונטית כמעט, אך סיבה.
הגעתי להסכם עם עורכי העיתון לכתוב בעיתון טור שבועי חופשי, זה
הטור שעיניכם רואות. אני אמור לקבל אפילו תשלום עבור טורי זה.
(אגלה לכם בהזדמנות את המחיר שאשולם - אם וכאשר תאשרו לי המשך
הטור...). לא בקלות הגעתי לטור הזה, אני מפנמה הרחוקה...
אסביר במילים קצרות, ואל תשאלו שאלות מיותרות, הכל יתבהר בעתיד
- אם וכאשר ימשיך הטור...
חבר אני בפורום לאיזרוח ותיחקור בראשות ד"ר אורי מילשטיין,
שמטרתו לחקור ולהוציא לאור את כל הפשלות והמחדלים של צה"ל
ומפקדיו, על פני חמישים שנות קיום המדינה. מטרתנו היא להוציא
את האמת לאור, ודרך האמת הזאת להפיק לקחים שיעמדו לשירות חיילי
צה"ל לעתיד. (מחדל מדחת יוסף - מישהו שמע עליו? מי אחראי למחדל
הזה? מה צריך לעשות כדי שכזה דבר מביש לא יקרה שוב...) זו
דוגמה מיני רבות שהפורום חוקר, ואל תשאלו שאלות מיותרות, אתם
עוד תשמעו פרטים בעתיד - אם וכאשר הטור ימשיך...
אני משתתף (לא הכי פעיל) בפורום, והשתתפותי נעשית דרך
האינטרנט; הרי אני בפנמה, שכחתם?
הפורום הזה עלה על דברים מפחידים, מסוכנים, גדולים, מסמרי שיער
בשפה העממית הבלתי מקצועית. עורכי העיתון הגבילו אותי
(לשמחתכם?) במספר המילים ועלי לקפוץ בהסברי קפיצות ארוכות - את
ההסברים והפרטים תקבלו אם וכאשר...
הפורום הזה הגיע, דרך תחקור וחקירה ומחקרים אל מסקנה מצמררת:
אנו חיים בבועה דמיונית כבועה שהילדים מנפחים אותה מנוזל של
סבון. היא הולכת להתפוצץ בכל רגע... והמסקנה: יש לחולל מהפכה
מיידית, ו/או לדאוג לאזרחות חלופית. אפשר פנמית אך עדיף
אמריקאית.
אבל איך עושים מהפכה? התגוששנו והתווכחנו והתכרבלנו ולא הגענו
לשום דבר. אין כסף אין ארגון ואפילו אין עם! בשביל מהפכה צריך
עם, לא?
בדוחק המצב הצעתי להם הצעה שאי-אפשר לסרב לה: תנו לי טור
בעיתון ואני אביא לכם עם. איך? אל תשאלו שאלות מיותרות...
כך הגעתי מורי ורבותי לטור הזה; מפנמה הרחוקה.
תפסתי היום עט ונייר לכתוב את הטור הראשון שלי; זה טור חשוב עד
מאוד כי לאחריו יוחלט, על ידיכם בעיקר, אם ימשיך או לא... אשר
על כן עשיתי לי כוס קפה, סידרתי לי את הכיסא, והתיישבתי עם
פוזה רצינית לכתוב משהו רציני. במה אפשר לפתוח? באיזו פצצה?
ישבתי כך כחצי שעה ולא הגעתי באמת לשום רעיון. נזכרתי, באווירת
הדיכי שנכנסתי אליה, נזכרתי בחבר אחד של הפורום, ששלח לי לפני
מספר ימים הודעה מדכאת וזה עיקרה:
אלברט יקר, מה אתה הולך לכתוב בטור שלך לעזאזל? מה אתה הולך
לכתוב שלא נכתב עד עכשיו? אתה... שהולך להביא לנו "עם" בטור
שלך! מהפכה מחכה, יא אלברט...
נלחצתי כשנזכרתי במילים שלו, זאת המילה: נלחצתי. מה אני אכתוב
לטור הראשון? במה אני אפוצץ? איך?!
למסקנה אחת הגעתי: כנות. ללכת אחרי הכנות. הוציאה אותי תמיד
הכנות מצרות צרורות, למה שלא אנסה אותה עכשיו? מה אפסיד? הרי
בלאו הכי אני מרגיש זיפת! מהאווירה, מהמצב, מהבלבול, מהודעת
החבר מהפורום ועוד אני צריך לשכנע את "העם" מפנמה הרחוקה.
ניסיתי לשים לנגד עיניי את הטראומה של ההתנתקות, של הרגשות
המעורבים שיצרה בנפשות המבולבלות, גם באלה שחיכו לה בכיליון
עיניים... אולי אולי אכנס לאווירת דיכי ועטי ילך בעקבותיה
ואכתוב יצירה למופת? אולי יצא לי טור משגע? יפה? משכנע! וכך
אביא לפורום ולמהפכה עם!
גלגלתי את כל הפנטזיות האלה והתגלגלתי; צחקתי, מעצמי. על שפתי
עלתה ארשת מהסוג המדכא ביותר שידעתי מעודי.
... וכאילו הגורל שומע, ומזדהה, בד בבד עברתי את חווית המרמה
של המוסך המוסמך, הרשמי... פשוט זה התאים לי; התאים לי כמכסה
לסיר, אינני יודע להסביר מה התאים לי, אני יודע רק להגיד:
החלטתי לכתוב לכם, מפנמה הרחוקה, לעם ישראל, את הסיפור האמיתי
החי של פרשת המוסך המוסמך, הרמאי, הבן זונה.
נראה אם עברתי את מבחנכם, "עם" יקר,
אלברט שבות |
