ישבתי בחדרי החשוך ועלו לי מחשבות. חשבתי על כל מה שקרה.
הייתי אצל שלי. דיברנו, צחקנו וזה, ואז היא אמרה לי את מה שהכי
לא רציתי לשמוע: "גיא, אני עדיין אוהבת אותך..."
לא הצלחתי להסתכל לה בעיניים אז פשוט ברחתי משם.
הלכתי והלכתי בלי לדעת לאן אני הולך. לא הצלחתי להוציא את
המשפט הזה מהראש "אני עדיין אוהבת אותך". זה הדהד כל הזמן
בראשי.
פתאום נעצרתי. הגעתי למקום שבחיים לא ראיתי. "סמטת רושטוק".
הסתכלתי בשלט. זאת הייתה סמטה חשוכה מאוד, מפחידה ולא היה לי
מושג איך הגעתי לשם. ואז שמעתי צרחה. צרחה חזקה וצורמנית שקטעה
את מחשבותיי על מה שלפני שעה בערך שלי אמרה לי.
לא ידעתי אם לחזור או לבדוק מאיפה הגיעה הצרחה. בסוף החלטתי
שאני חוזר הביתה, הסתכלתי שוב על השלט שהיה כתוב עליו "סמטת
רושטוק" הסתובבתי והלכתי משם.
למחרת בחדשות של הבוקר אמרו שמצאו גופה של נערה בת 15 בסמטת
רושטוק.
אמרו שהיא מתה מדקירת סכין של שודד ושהיא איבדה הרבה דם ושהיא
הייתה יכולה להינצל אם מישהו היה מוצא אותה לפני.
ואז הראו תמונה. ומתחתיה היה כתוב "שלי לוי ז"ל". אני לא
האמנתי. לא האמנתי שאני הייתי שם בדיוק כשנשמעה הצרחה! לא
האמנתי שהייתי יכול להציל אותה!
למה הייתי כזה פחדן וחזרתי הביתה?! מהבוקר אני חושב על זה בחדר
החשוך.
למה? למה דווקא שלי?
זה הכל בגללי. בגלל שברחתי. הכל באשמתי. שלי הלכה בגללי...

עכשיו, אחרי 10 שנים אני עדיין לא מפסיק לחשוב עליה. ובכל יום
אני הולך לקבר שלה, לדבר איתה.
להגיד לה שאני אוהב אותה.
אני אוהב את שלי שלי.