אמא שלי אוהבת לקנות דברים. בעיקר כאלה שהיא לא צריכה. היא
תסחוב איתה מישהו (בדרך כלל אותי), שישמש כנהג ואוזן קשבת
לצרותיה, שהצטברו מאז שיחת הטלפון האחרונה.

מאחר שאינה נוהגת בשעות העומס, אלא רק בשבת בבוקר, כשהכביש
יחסית ריק ומאחר שהיא מאוד אוהבת 'לעשות שופינג', הרי שפעמים
רבות אני מוצאת את עצמי בחנויות לרהיטים מהמזרח הרחוק - שם
חיפשה שולחן לטלביזיה, שקנתה לפני חצי שנה ואין לה איפה להניח
אותה עדיין, או חנויות בדים מיוחדים בנחלת בנימין (אמא שלי גם
אוהבת לתפור) וכיוצא באלו.

פעמים אחרות אני משמשת כנהגת, כדי להחזיר לחנויות דברים שקנתה
וגילתה בבית שאינם נחוצים לה, או דברים שמצאה בהם פגם.

היא כזו, אמא שלי. אבל היא אמא שלי. אז גם היום כשטלפנה
בהתרגשות לספר לי שבן של חברים מציג בתערוכה עצמאית בגלריה,
שאת שמה היא לא זוכרת אבל תוכל לברר, ושהיא ממש ממש צריכה
להיות שם בפתיחה. אולי תמצא תמונה חדשה לסלון, במקום זו עם
הבחורות הערומות, שמחזיקות ידיים ורוקדות במעגל, של הצייר ההוא
שמת מזמן, מה שמו? מאטיס אולי?

אז הלכנו, איך אפשר לסרב לה, הרי אם רק אנסה, מיד תלבש את
המסכה של 'לאף אחד לא אכפת ממני' ובאמת שאין לי כוח לזה.

מסתבר שהבן של החברים הוא בחור מקושר. הרבה מי ומי היו בפתיחה,
לבושים במיטב מחלצותיהם, בעוד אני בגופיה תחובה לתוך מכנסי
הג'ינס המהוהות והאהובות.

סקרתי את האורחים, בעוד אמי מפטפטת בעליזות עם כוכבת טלביזיה
צעירה מערוץ הילדים. את יודעת, הנכדים שלי לא מפסיקים לדבר
עליך. מזוית עיניי ראיתי את זו מחייכת בנימוס, מקווה
שהנודניקית הזקנה תרפה ממנה.

בואי, משכתי את אמי, לרווחתה של הילדונת. תראי, כאן יש תמונה
שאולי תעניין אותך. הפניתי אותה לקצה החדר. שם בפינה יחסית
מבודדת, תלויה היתה תמונה שמעולם לא ראיתי, אבל היה בה משהו
מוכר. תמונה של אישה מחזיקה סל פרחים.

כביכול עוד אישה, שמחזיקה סל פרחים בידה. אבל אם מביטים בה
היטב, רואים איך פני האישה מיטשטשים ומפנים מקומם לפנים של
גבר.

אמא ואני עמדנו מול התמונה, מביטות בפנים המתחלפות ושותקות.
אני לא יודעת מה לעשות עכשיו, שמעתי את אמי אומרת, ספק לי ספק
לעצמה.

תמונה יפה, נכון? שמענו קול מאחורינו. היה קשה לצייר את הפנים
המתעתעות האלה. אני שמח שהבחנתן בהן, לא כולם מצליחים לקלוט
אותן בפעם הראשונה.

אמא הסתובבה לאחור. גם אני הסתובבתי.
את מוכרת לי, אמר הבחור, שהציג עצמו כארז. זו התערוכה הראשונה
שלו והוא מקווה שתצליח, הוסיף.
שתקתי. גם אמי, להפתעתי, לא אמרה דבר. תיהנו, חייך ארז והמשיך
הלאה אל שאר אורחיו.

בואי נלך מכאן, ביקשה אמי. אני לא מרגישה טוב. יצאנו החוצה.
היה חם והביל, אבל לאמי היה קר. נכנסנו למכונית והסעתי אותה
הביתה. אמי לא פצתה פה במשך הנסיעה כולה. רק כשהגענו הביתה
הבחנתי בדמעות שבעיניה.

בואי, חיבקתי את כתפיה, אכין לך משהו חם לשתות. הוספתי לנו קצת
קוניאק לתה. כשנרדמה לבסוף על הספה כיסיתי אותה והתקשרתי
לעמוס, אישי. סיפרתי לו על הביקור בתערוכה ועל התמונה. אני לא
מבינה מה קרה לאמא, אמרתי, היא מתנהגת בצורה משונה. לא מתאים
לה לשתוק כל כך הרבה זמן ועוד לעזוב תערוכה באמצע?

אמא עדיין ישנה על הספה כשעמוס הגיע. בואי, נלך להציץ בתמונה,
הציע לי. כשהגענו סוף סוף, נשארו מעט אנשים בתערוכה. הסלבריטיס
נעלמו ואינם. גבר, שתי נשים ואנחנו היו הצופים היחידים
שנותרו.

הבטתי שוב בפנים המתחלפות. משהו מוכר היה בהן. משהו רחוק. אני
מכירה את הפנים האלה, קראתי בהפתעה. זהו דוד קובי בתמונה. מה
עושה כאן תמונה של הדוד קובי?

קובי היה אחיה של אמי. הוא מת לא מזמן ממחלת הסרטן. אני זוכרת
אותו מחזיק תמיד עיפרון בידו, מסתובב וחולם. הוא היה קצת
'מסובב' בנפשו ולכן מעולם לא הקים משפחה. אני לא בטוחה אם אי
פעם הכיר בחורה לעומק. הוא התגורר בבית הקטן שבחצר הגדולה של
סבתא. בבית הגדול גרנו אנחנו.

הדוד קובי נהג לרשום בעיפרון פחם פנים של אנשים. פנים והבעות
של אנשים שראה, של אנשים שהכיר ובעיקר של עצמו במצבים משתנים.

הסתכלתי שנית בתמונה. פניו תמוהות המבט הופיעו בה לרגע ונעלמו.
במקומם הופיעה אישה עם סל פרחים בידה.