מוקדש למיכאל באהבה
וכל מי שחסר לו מעט קסם בחיים

לאחר עוד יום לא פחות מייגע מההוא שקדם לו, מצא את עצמו יושב,
בפאב שאינו זוכר כל כך את שמו, או את מיקומו, שוב התיישב לו
אותו נער צעיר חכם ובוגר, לפי מה שהיו מכנים אותו אנשים, אשר
היו משוחחים איתו. כהרגלו בכל מקום, אשר מתקיימת הופעה של להקת
הבית - ניסה לשבת כמה שיותר קרוב אל הלהקה שמנגנת, בכדי שאולי
יצליח לעקוב אחר הגיטריסט, ולקלוט מה שהוא לא יכל. אבל, ניסה,
באמת שניסה, אבל לרגע אחד, אחרי הבירה המי יודע כמה,  נשמע קול
שאינו היה בטוח בקיומו, זה היה קול של מישהו אשר היה קטן ממנו,
אך עדיין מרגיע באופן שקשה לתאר, לא בדיוק היה מובן מה הסביר
הקול, אך בעודו יודע שהוא מושפע מכמות האלכוהול המחלחלת בתוכו,
בחר להצביע על הבירות, שהן אשמות שהוא מתחיל לשמוע קולות. לא
עברו חמש שניות עד שנקטע קו מחשבותיו, והנה מהדהד לו באוזנו
שוב אותו קול. אך הפעם, ידע בבירור את אשר בישר לו, "התגעגעת
אלי ?" הנער הסיב את פניו הנה והנה בכדי לוודא שאין הוא מפספס
את קולו של זה העומד מולו, או לצדו, ומנסה לדבר איתו מתוך
שיכורות - הרי שאין זהו מצב קל גם ככה כאשר אתה שיכור. אך כמה
שיכור שלא היה, היה בטוח שאין היה לצדו או מולו, אף אחד.
ושוב נשמע הקול "למה אתה לא עונה לי ? אתה כועס עלי ?" הנער לא
בדיוק הבין מה הוא עומד לעשות, עד שמצא עצמו עונה אל מה
שלכאורה היה נראה כלא קיים, "מי אתה ? ואיך אתה מכיר אותי ?"
שאל בחוצפה מסוקרנת,  לאחר שניות מספר, הרגיש סטירה קלה על
עורפו, שהתלוותה בקול החוזר ומדגיש " כל הזמן הזה שעברנו יחד
ואתה לא מזהה את ידידך ?" שסיים את דבריו, הסיב הנער את פניו
לעבר כתפו הימנית אל מה שהיה נראה כמו גמד או שדון אבל לא
בדיוק. כלומר, הוא לא בדיוק עטה את הלבוש התואם את הגמדים או
השדונים, אלא היה לבוש גלימה ארוכה וסגולה שנראית שהיא דיי
גדולה עליו, בלפחות ארבע מידות, ולראשו היה מונח כובע מצנפת,
עשוי צמר ורוד ובקצהו פון-פון, נוצץ וכתום שהיה קשה שלא להבחין
בו. מיד ניתר בזינוק אל השולחן, ופתאום היה נדמה שהלהקה וכל
האנשים שהיו מסביבו באותו פאב נדמו וקפאו במקום, כאילו הזמן
כולו נעצר לאותו כרגע של שיחה בין הנער לשדון.


מבלי לבזבז שניה מיותרת אמר בקול דקיק וחסר סבלנות "נו??", "מה
נו??" שאלתי, "אתה לא מזהה??, עברו רק שלוש-עשרה שנים ואתה כבר
שוכח את ידידך משכבר הימים -- האפי ?" , "האפי ?, שאל במבוכה
ובסקרנות, האפי מיד קדר פנים, "אינך זוכר שלפני בדיוק
שלוש-עשרה שנים ו53 ימים ליתר הדיוק, אני ואתה נפגשנו בגן אשר
היית הולך יום, יום כל בוקר?, ואחרי שהיית עצוב בגלל שדור,
הילד שכל הבנות רדפו אחריו כבר מהגן, גרם לכך שתושפל?, ואיך
שאני ואתה הצלחנו לגרום לו להצטער על מעשיו....?... וכמובן!
הסיסמא!! מובן שאתה זוכר... הסיסמא שלנו - אם רע לבך וחושק
בקסם או נס..." נראה היה שליבו של הנער החסיר פעימה למשמע
הדברים האלו ומיד השלים - "חשוב בן רגע רק על האפי-נס !" ומיד
שבו אליו זיכרונות ילדות שברחו ונעלמו להן מזמן, "אוי האפי
הקטן, האפי שלי, חברי... אני לא מאמין שאתה פה חי ונושם מדבר
איתי, הרי שחשבתי שאתה לא יותר מייצור דמיוני שבא רק לילדים
בצעירותם, וחולף לו ביעף כמו הילדות."
"רואה אתה שזה לא נכון, כי הרי הנני עומד כאן לפניך, חי נושם,
ושמח !" ומיד פניו של הנער התעצבו כאשר היה לפני פגישתו עם
האפי, "אין זה זמן טוב שדון קטן, כי אם אין דבר שיוכל לשמח
אותי היום, ובכלל. " האפי עמד תמוה ומיד השיב "מה זאת אומרת
אין דבר, הרי שאני מופיע אך ורק אם מאפשרים לי לבוא, ואת הסיבה
לכך אתה כבר יודע, אני אמור לשמח את אותו אחד או אחת שקרא או
קראה לי, ויודע אתה גם שלעולם אני לא נכשל במשימותיי." הנער
רכן על השולחן ורצה להשיב, אך מיד זה קטע אותו והוסיף "נו?, אז
למי הפעם נצטרך לגרום להתחרט על כך ששיחק כך במצב רוחך, שנמצא
כעת בקוטב הצפוני ?" הנער דיי היסס אם להשיב או לא, אך הרגיש
שאין הוא יכול להסתיר את זה, לא משנה עד כמה מטופשת הסיבה
יכולה להישמע.


"ובכן האפי, זה בגלל צדפה, צדפה שמופיעה לי בחלום כבר הרבה
זמן, מאז שידעתי מה זאת אהבה, באותה שעה שידעתי מה היא בגידה,
ומאז אותו רגע אני לא מסוגל לחלום חלום אחר מלבד החלום על
הצדפה." "ועל מה היה החלום?" שאל האפי, "ובכן, הייתה לה צדפה
קטנה שבידיו של ילד קטן, הונחה על גבי ארמון חול גדול, בדיוק
בראש המגדל. הצדפה הייתה נורא שמחה, כי עכשיו ראתה את יופייה
וגודלה של השמש, ראתה כמה השמש שמחה וכמה נעימים למגע קרני
האור שלה, ובשעות הלילה הייתה הצדפה מחכה לשעות הבוקר, בו היא
רואה את השמש זורחת במלוא הדרה, עד שלאחר כמה ימים שעברו, ממש
לפני שהשמש זרחה לה כרגיל, באה הגאות המקפיאה, צחקה צחוק מרושע
וקודר, והשמידה את ארמון החול כאילו לא היה שם מעולם. והצדפה
המסכנה נסחפה אל תוך הים, ואל תוך הקרקעית העמוקה ולא יכלה
לראות יותר את השמש במלוא הדרה. והייתה נורא עצובה. יכולתי
להרגיש את המרירות ואת העצב הקודר שהייתה לצדפה בפרידה מהאהבה
שקיבלה כל בוקר ונמשכה לאורך כל היום." האפי הסתכל במבט תמוה
ומקשיב. נראה היה כאילו מבשל משהו במוחו הקטן ואז הכניס את ידו
אל גלימתו, פסע כמה צעדים להתקרב אל פניו של הנער, וזרק אל תוך
עיניו מן אבקה שכזאתי, תגובותיו הראשונות של הנער היו להרים את
ידיו מהר ככל האפשר לעיניו, אך לפני שממש כמעט עשה זאת, הרגיש
שמשהו עוצר בעדו, והנה עיניו העצומות, לא מרגישות דבר, הוא פקח
אותן , ומצא את עצמו עומד על חוף ים. והרגיש את הרוח הקרירה
מלטפת אותו מסביבו רק ים וחול ושמש.



פתאום, העיר את אוזניו, קול ששבר את ליבו והיה מוכר, אשר הגיח
מתוך הים, ליבו של הנער נתקף חמלה כשהבין שזו קולה של אותה
צדפה אשר שמע עשרות פעמים בחלומו החוזר בכל לילה. לא היסס הרבה
ומיד רץ לכיוון הים, שלפתע קפצה הגאות והשפריצה והטילה אותו על
החול הרטוב תוך כדי צחוק קודר שמלווה אותה. הנער הסתכל על
הגאות, שנראתה כעת גאה במעשיה, וליבו שלו פעם נוספת נתקף צער
ויגון יותר גדולים משהיה בעבר בעקבות החלום. לפתע צץ במוחו של
הנער רעיון, רעיון שהיה נשמע לאנשים אחרים באותו רגע רעיון דיי
אבילי למען האמת, אך בלבו של הנער, היה משהו שפשוט הנחה אותו
להבין שזוהי הדרך הנכונה, הנער ירד על ברכיו ליד הגאות, ופרס
את ידיו לרוחב, וסגר על הגאות בחיבוק אוהב , חיבוק שפלט עמו
הרבה חום, תחילה הגאות לא הבינה מה שמתרחש, אך כשהרגישה את חום
האהבה של אותו נער, חום ואהבה, שהיו חבויים איי שם בלבו, הגאות
התחילה לבכות והלכה לה משם. הנער קם על רגליו ושחה אל הקול
הבוכה שלא הפסיק עדיין מאז ששמע אותו לראשונה שהגיע. הגיע
למקום בו הקול היה חזק דיו להבין שהצדפה הבוכה הייתה לרגליו,
ושמע אותה אומרת בקול בוכה ומלא תקווה "איש נחמד, התוכל להרים
אותי ולקחת אותי אל החוף ושם אוכל להשקיף אל השמש ולהרגיש את
אהבתה העזה לכל ייצורי הטבע? " ללא היסוס לקח את הצדפה ונשא
אותה אל החוף, מרוחק מהגאות העלולה לחזור, מקום ששבו הנוף
מקרין בדיוק על השמש. ואז פנתה ואמרה לנער "איש נחמד, קבל מתנה
זאת ממני.." בדבריה אלו נפתח פיה ובפנים עמד לו דף נייר קטן
ופצפון שהיה רשום עליו משהו שהיה קטן מדי בכדי שהנער יצליח
להבין מה כתוב בו. הנער קטף את הנייר מן הצדפה, הניח אותה,
וברגע שעשה זאת,  פיסת הנייר גדלה והפכה לדף העשוי קלף, וכעת
גדול דיו לקריאה,
כעת הבין הנער מה עולל לו האפי, ונתן לו לחזור אל חלומו, ולתת
לו בדרכו לסיים אותו,
על הדף היו כתובים להם כל מיני משפטים שהתחיל הנער לקרוא, ולא
היה אפשר שלא לשים לב - לחיוך הענק שהתנוסס על פניו של אותו
נער, שהיה נראה עכשיו כאילו לעולם לא היה עצוב בעבר, חיוך
ששידר אהבה ושמחה.



לא היה ברור מספיק מה היה כתוב בקלף אשר הנער כתב חוץ מהסוף
שלו שבו היה כתוב:

"...ועכשיו שחזרת אלי, לא נוכל להיפרד כי תהיה הדרך אשר  תהיה,
אני לא אטעה אותך, אם תאמין למה שאתה מרגיש ממני.
                                         באהבה ושמחה,
                                                   הלב."

מיד מצא את עצמו במיטתו לא זוכר בדיוק איך הגיע לשם, או מה עבר
עליו שעות ספורות לפני כן, או מה בדיוק קרה עם אותו שדון או
גמד שעדיין לא ברור לאיזה גזע השתייך, אך מה שהיה אפשר לספר
הוא שמאותו יום הנער לא הפסיק לחייך, והיה מוותר על לחיצות
הידיים בין חברים ומכרים, ולפעמים סתם אנשים שפגש כרגע, רק
בשביל להעביר את חום ליבו ושמחתו בחיבוק, חיבוק מפתיע שהיה
דורש העלאת חיוך סמוק ומיד אחריו מענה לחיבוק, בחיבוק אוהב לא
פחות.