[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מאיה בן ציון
/
סרבניות

רונן הגנן אמר לי שאני לא צריכה להיות כל כך כעוסה. במקום זה,
שאני אזמן את סלימה אום זייתון ויחד אתה נארגן את הנשים
הפלסטינאיות והישראליות וכולנו נסרב לשכב עם הגברים שלנו, וכך
מרוב החרמנות שלהם הם לא ילכו למלחמה, או שיעשו כמצוותינו
ויפסיקו ללכת למילואים או לפיגועים או לא משנה מה, העיקר יקבלו
זיונים טובים ומספקים וזהו.
חשבתי שלחדש את ליזיסטרתה בעל אמת זה בהחלט רעיון טוב, ומיד
ישבתי וכתבתי לה.

לסלימה,
שמעי יקירה, אני תרזה, אשה פשוטה וטפשה מתל אביב, נשואה, אם
לילדים, גרה בדרום העיר, בדיוק איפה ששכונת התקווה, שכונת
שפירא ויד אליהו מתחברות כשממש קרוב יש לנו את קריית שלום.
הבנים שלי ושל השכנות שלי, ברוך השם, מעט חולים, יש להם אסטמה
פה ושם והם לא גמרו תיכון, תודה לאל, ולא צריכים ללכת לקרבי.
נכון שיש עכשיו תכניות חדשות בשכונות שלנו לעשות קורסים קדם
צבאיים, ולתת להם להיות רוצים ללכת לסיירת. אבל את יודעת איך
זה, שכחו קודם לתת להם להרגיש שווים ולאפשר להם אחרי החטיבה
לעבור לתיכון טוב כמו הזה של החטיבה, ככה שבזכות זה הם לא כל
כך רוצים להיות לוחמים מבחרים, לא כולם אבל רובם.
אבל בכל זאת נורא חבל לי ועצוב לי שהבחורים האחרים, מיטב
הנוער, הילדים של התיכונים החשובים, של הקיבוצים ושל המושבים
וכמובן של הישיבות של ההסדר, ילכו לצבא קרבי מסוכן, וחוץ מזה,
לימדו אותי שאם אין צבא טוב אז הראש ממשלה לא רץ לעשות מלחמה.
אני חושבת שזה גם אצלכם - שכל הבחורים האלה שלכם שלוחמים זה
בגלל שהם חיילים טובים, ואם לא יהיו חיילים טובים
לא יהיה עם מי לעשות מלחמה.
ואם גם אתם וגם אנחנו ככה, בואי נעשה שכל הבחורים כל הזמן לא
ירצו ללכת למלחמה, כי אם יש מלחמה אנחנו לא מזדיינות אתם.

בברכה,
תרזה, אשה טפשה ופשוטה מדרום תל אביב.


לתרזה היקרה,
קיבלתי את המכתב שלך ואני מנסה להבין. גם אני קראתי את
ליזיסתרתא אבל אני גם למדתי באוניברסיטה ואני חושבת שזה לא
בדיוק ככה כי אמנם באמת אם לחיילים אין סיפוק הם לוחמים פחות
טובים אבל תמיד תהיינה נשים שיש להן אינטרסים שונים ואחרים
מאשר את ואני, ואז הן לא תהססנה לשכב עם כל הבחורים שלנו ושלכם
ומה יהיה אז?
גם תהיה מלחמה וגם אנחנו לא יהיו לנו גברים.

בברכה,
סלימה אום זייתון


המכתבים יצאו  לדרכם, הדרכים המשובשות הביאו את שניהם בטעות
לגני ג.פ.א.י, ישוב בשומרון בין שכם לג'נין על ראש הר קרח,
שראשי תיבות שמו הם גם פה ארץ ישראל.

מנהלת הדואר ביישוב, שבו מאה בתים שנבנו על ידי הממשלה - שרק
שלושים מהם מאוכלסים על ידי  מתיישבים חלוצים חדורי אמונה (כל
השאר מושכרים על ידי הישוב לצבא על מנת שהחיילים ישמרו על
היישוב הזה ועל הדרכים ליישוב הזה ויצאו לגיחות פה ושם לישובי
הפלסטינים וכו'), מצאה המכתבים ומיד קראה לחברותיה, שלהבת
אחלמה וקרן השפע, והראתה להן המכתבים.
הבנות, משקראו אותם, הבינו שהנה מתחילה התארגנות נגד ההתיישבות
החלוצית שלהם. הנה יבוא אי מי ולא יהיה מוכן להלחם על זכותן
שלהן להקים בית על ראש הר קרח ולסלק מפה את הפלסטינים שזה
מקרוב באו לארץ ישראל, וחוץ מזה גם אם לא יצליחו לסלק אותם אז
מעשה כזה יסיט את כולם מהעיקר, ולא יהיה אפשר להמשיך את המצווה
הקדושה של יישוב ארץ ישראל וזה כבר ביטול מצווה ואין להן רשות
להתעלם מן הדברים.
כולן בלי יוצא מן הכלל הציעו לעשות מעשה. ראשית לגייס את כל
בנות הישוב שלהן ג.פ.א.י וכמובן לשקול זימון מפגש נציגות
מישובים אחרים באזור. התנחלויות צעירות וותיקות, כולן צריכות
לקחת חלק בסיקול המזימה להפסקת הלוחמה.
אבל עד אז הן הכריזו על עצמן כצוות היגוי והחלו לחשוב בקול רם
איך אפשר בכלים של תרזה וגברת אום זייתון למגר את היוזמה.
אחלמה היפה והמצודדת, שלה כבר שלושה עוללים והיא בחודשי הריון
מתקדמים, לראשה כובע מקסים, הידועה ביניהן כאשה יוצרת וחכמה,
אמרה "תנו לי כמה שעות, אני חוזרת עם רעיון."
"מה כמה שעות?" התרעמה קרן השפע, "למי יש זמן - אם חברותיה של
הזייתונית תקראנה את הכתוב ותרזה כבר הפיצה את הרעיון בין
ידידותיה, שמן הסתם יש להן גם קרובות בכל קצווי העיר והארץ ולא
רק בדרום תל אביב אז יכול להיות שכבר מחר נרגיש שהחיילים לא
באים אלינו לשמירה,  ותוך כמה ימים גם אלה ששומרים יחזרו לבתים
שלהם - אין לנו כמה שעות, אנחנו יושבות פה עכשיו ולא חדלות
מלחשוב על תכנית פעולה להצלחת המשימה."

מאי שם נשלף קומקום, וספלים נמזגו לכוסות תה ונפתחה קופסת
העוגיות שבבית המזכירות, אותה
ממלאת בתורנות כל פעם בת אחרת מבנות היישוב, והבנות החלו
לחשוב.
"אם תשמיש מונעות נשות העיר מבעליהן אנחנו את בעלינו נרצה
שבעתיים", אמרה קרן השפע, "ולא רק זאת, גם נדבר עם אחיותינו
שתתקלסנה לכבוד בני זוגן החל מהערב אחיותינו בכל רחבי הארץ -
כך שחלק מן הגברים לא ירגישו בסירוב."
"ומה יהא על גברי הפלסטינאים - ומי ירצה אותם, הרי במזימה
שותפה בכירה בנשיהן?"
"יש לי רעיון", אמרה אחלמה, "אפנה לבתו המובחרת של שיח חשוב
ואציע לה לשתף אתנו פעולה  לסיקול המזימה."
"שפתיים יישק", אמרה קרן השפע, "ידעתי, אחלמה, שאת, רק את,
פתרון חכם תמציאי."
"מכירה אני אותה. אתקשר ואספר לה הדבר, שכן רוקחת היא בבית
המרקחת שבכפר בו אני רוכשת את החיתולים לילדים, הם הרי תמיד
יותר זולים."
ניגשה אחלמה לטלפון חייגה ובערבית רהוטה השגורה בפיה ביקשה
לדבר עם בדריה "כיפ אל חל, אחות. אל חמדללא, אוחתי".
וכך, לאחר סדרת ברכות קצרה, הציעה אחלמה לבדריה חברתה, אשתו של
בכיר, להיפגש בעוד שעה בבית המרקחת שבכפר. כמובן שאחלמה תסדיר
את הסרת המצור לצורך העניין הכל כך חשוב.

לאחר שניתקה את הטלפון התקשרה לעמדת השומר בישוב גפא"י, איש
צבא צעיר מבני היישוב.
"יהוידע, אני בדרכי אליך. אנא סדר לי ליווי לכפר סמראל שמעבר
לחורש. יש לי דבר דחוף בבית המרקחת".
"פיקוח נפש, אחלמה, דוחה הכל, אני מיד מטפל בפתיחת המחסום,
הסרת הסגר על הכפר ומאפשר  את הכניסה שלך אליו בליווי רכב
ממוגן. אינך צריכה שכפ"ץ, ואם תרצי בכל זאת קסדה להגנת הפדחת
תוכלי לקחת אחת הנמצאת ברכב."
עשר דקות לאחר מכן, ברכב ממוגן ישבה לה אחלמה היפה, לצדו של
אחיטוב, ברכב הממוגן שחלונותיו כהים ואט אט ירדו במורד ההר
ונסעו בפיתולי הכביש השחור הבוהק בשמש, על מנת לחצות את הכביש
הראשי ולהיכנס לשביל העולה במעלה ההר הסמוך, השביל הלא סלול,
כשהרכב מקרטע לכיוון הכפר של בדריה, סאמראל.
בשערי הכפר המתינו להם שני גברים צעירים שמיד נכנסו לאוטו,
נתנו לאחלמה וליהוידע כאפיות ליתר בטחון, שלא יחשבו שהם לא
ערביים והם נסעו לכיוון בית המרקחת, שהיה גם חנות כל בו למוצרי
בית, בו המתינה להם בדריה א חסני.

אחלמה ירדה מן הרכב - אחיטוב נשאר ליתר בטחון עם מנוע דולק,
שני השומרים ירדו על נשקם עמדו לצד הרכב.
בדריה ואחלמה נכנסו למשרדה של בדריה, משרד מאורגן היטב - מחשב,
פאקס, מכשיר רדיו.
הנה, הראתה אחלמה את המכתבים לבדריה.
זו קראה את שניהם בעיון. בדריה היא אשה משכילה מאד, קוראת
עברית וערבית, כמובן. למדה רוקחות באוניברסיטה העברית בירושלים
בשנות השמונים, לפני שמישהו חשב שאי פעם הכיבוש הישראלי יפסיק.
אז הנשים והגברים המוצלחים בעלי האמצעים יצאו ללמוד
באוניברסיטאות ישראליות - לא רבים אך גם לא מעטים כל כך. בדריה
היא אחת מהם.

אחלמה הביטה בפניה של בדריה בשעה שזו קראה את המכתבים וראתה
איך לאט לאט הן מרצינות, המצח התקמט, העיניים קרבו זו לזו, יד
שמאל מוללה את תנוך אוזן שמאל והפה מלמל את המילים שקראה. וככל
שקראה הפכו פניה רציניות ודוק של דאגה ננסך עליהן.
יפה היא בדריה, כמו אחלמה, אשה יפה וחזקה. בשל כך נקשרו זו
בלבה של זו.
בנות הכפר ובנות ההתנחלות אף פעם לא הבינו כיצד מתקיים קשר
ביניהן.
אך שתיהן נבונות, מוכשרות ומשכילות, ידעו גם ידעו את שאחרים לא
הבינו. מנהיגות הן שתיהן, ונשים יוצרות, ויצריות מאין כמותן.
כך החושים שלהן הובילו אותן זו לזו ונפש זו נקשרה בזו שלה,
כשהן חדורות אמונה בצדקת דרכן, כל אחת בשלה כמובן, אך מבינה את
זו של רעותה.
"מה את מציעה?" שאלה אחלמה.
בדריה הביטה באחלמה, עצמה לשניה את עיניה, נשענה על כסא
המנהלים שלה במשרד, והיטיבה את המטפחת שעל ראשה.
פניה היפות שהיו ממוסגרות באותה מטפחת היו ממוקדות במחשבה, כך
ראתה זאת אחלמה. מרוכזת מאד במחשבה שלה, ואחלמה - שרחשה לה
ולרגע כבוד גדול - לא פצתה פה. רק הביטה בה וחיכתה למוצא פיה,
והנה, תוך כדי כך, החלו פניה של בדריה להתבהר, שפתיה החלו
לחייך ואט אט פקחה עיניה.
אחלמה ידעה שמצאה פתרון והמתינה לדברים.

"אז ככה", אמרה בדריה, "אנחנו נעשה את ההפך. קודם כל, אנחנו
כולנו וגם אתן כל יום שוכבות עם הבעלים שלכן, שחס וחלילה גם הם
לא יסרבו להלחם."
"ובאשר לאחרים?" שאלה אחלמה.
"מה הבעיה? אני אסדר פתווה, היתר לבתולות שלנו, שמותר להן
לקיים מגע מיני לפני החתונה רק עם חיילים וזה בשביל המאמץ של
המלחמה שלא תיפסק."
"מה, את רוצה שיהודים ישכבו עם ערביות חס וחלילה?"
"מה פתאום, את השתגעת?" אמרה בדריה, "את תלכי לרבנים שלכם שהם
יתנו לך - איך קוראים לזה?"
"פסק הלכה", השיבה אחלמה.
"כן, פסק הלכה, שלבנות הבתולות שלכם מותר להתרועע עם גברים
לפני חתונה רק בשביל המלחמה. חס וחלילה אסור להן ליהנות ואסור
להן לבלות. ואת, אחלמה מתוקה שלי, תשיגי לי היתר בניה של בתים
מיוחדים בשביל הבחורות האלה שתקבלנה את החיילים הגיבורים שלנו,
חיילי האיסלאם ושלמות הארץ וגירוש האויב."

וכך היה. הבנות, כל אחת מצידה, הביאה את הרעיון בפני מורי הדרך
הרוחניים שלהן.
אלה שלחו שליחים לבתי הכנסת ברחבי הארץ עם פסק הלכה ראוי
ומובן, המתיר לבתולות להתרועע עם בחורים ונשואים ואף נימקו את
דבריהם בחשיבות של שלמות הארץ והאדמה הקדושה וקודשה של ארץ
ישראל שדורות רבים מבני עמה מסרו נפשם על שלמותה.
ואלה שלחו דבריהם על גבי קלטות שיושמעו ברמקולים שבצריחי
המסגדים.
"בשם אללא הרחום את המולדת נפדה בדם והפעם זה קרום בתולות
שתקרבנה תומתן לחיילים הגיבורים הלוחמים על אדמתנו הקדושה."

מששמעו האבות של הנערות היהודיות והמוסלמיות את הקריאה, רצו
הביתה וקראו לנשים להחביא את הבנות - שלא תיפגע תומתן. אבל זה
פסק הלכה, זו פתווה, אמרו הנשים.
אז תלכי את, אמר בעל אחד לאשתו היהודיה, אני את בתי לא מפקיר.
מלחמה או לא מלחמה, קדושת הארץ, לא מעניין אותי. בתוליה ואושרה
של בתי חשובים מכל מצווה בשבילי.
וכך גם אמר האב המוסלמי. חס וחלילה לי להפקיר את תומתה של בתי,
כבודי ואושרה חשובים לי ממצוות שחרור פלסטין ואדמתה הקדושה.
ולא נותרה ברירה ונשות הארץ הזו, מוסלמיות ויהודיות, נשואות
כולן, החלו ליישב את הבתים המיוחדים שהוכנו לשם כך על מנת לספק
את צרכי התשוקה של הגברים, היהודיים והערביים, מוסלמים ונוצרים
כאחד, למען המשך הכיבוש, למען המשך המאבק.
כמובן שהבתים הללו צוידו בכל טוב וגם רופא היה מבקר בהם מדי
יום לשמור על בריאות היושבות בו ועל בריאותם של המבקרים, שכן
חיילים לא רק אונם הבא לידי סיפוק חשוב, גם בריאותם חשובה, הרי
הם צריכים להיות בכושר בעת לחימה.

וכך, בפאתי שני הישובים, הכפר של בדריה וההתנחלות של אחלמה,
ישבו להן נשים בפתח בתים צנועים אך מצודדים, ושרו את שירן

הבית הזה הוא העתיד
מן הבית הזה המאבק יתמיד
בואו בואו בחורים
צעירים, יפים, וחסונים
בכלי זין מצוידים
ומכאן תצאו
להציל מן הכופרים.

מאיה בן ציון
03.03.03







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה כל הסלוגנים
מלאים במילים
גסות?








דווקא, אני
דווקא לא יגיד
שום דבר גס...






מלפפון


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/11/05 11:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאיה בן ציון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה