הכל ייעלם אם רק אקיש באצבעותי. הכל, אני בטוחה. נוכל להתחיל
מחדש.
עיניי בורקות בחום. שיערי בוהק בשמש. ידיי פרושות לשני הצדדים.
השמלה אדומה ארוכה, ככה שחצי מהגב חשוף.
אני בחוץ, יש עליי שמש חזקה. ואפשר לשמוע צעקה חרישית שלא
תשמעו משפתיי נישאת על פניי הרוח:
"אז לך. לך כבר. ממילא אתה לא רוצה אותי. לא באמת. לא כמו שאני
רוצה אותך. זה לא אותו דבר. גם כשאני איתך אני לבד. אז לך כבר.
לך."
הוא עוד מביט בי. הוא כבר רחוק ועוד קרוב. עוד רוצה להישאר אבל
הוא בכל זאת יעזוב.
אני עוד יפה בשבילו אני יודעת, פני מעמידים פני קורנים, גופי
עגול, נשי, אוהב, חלק, פתוח, שלו. אני כולי עוד במחשבתו
ברצונותיו.
אני כולי במקום אחר. לא עוד במחשבותיי או רצונותיי. גופי חלש,
עייף, כואב בכל נים, בכל נשימה. בינתיים.
ואני גם כאן. נעליי אדומות. אני מקישה והרוח קולטת, שלוש
פעמים. אני רוצה הביתה. אני רוצה הביתה. אני רוצה...
הרוח נושאת הכל. הרחק למקום שבו מישהו עוד שומע .
דמעה ראשונה שחורה כמו פחם העיפרון נופלת לי על השמלה האדומה.
משאירה כתם עגול, כתם רגיל של דמעה.
אי אפשר באמת לדעת האם אחריה ימשיכו עוד. אי אפשר באמת לדעת מה
יקרה מעכשיו.
אני עוצמת את עיניי. חייבת להיות חזקה. חייבת להמשיך נגד הרוח.
לא זזה. לא נושמת. כשעיניי נפקחות, הוא כבר הולך, הולך ממני.
ואני רק מסתכלת עליך.
רק תסתובב אליי.
אני כאן. אני עוד מחכה.
אני עוד שלך. |
