הוא רץ.
ריצה קטנה ובלתי מזיקה.
רגל אחר רגל. הוא לא ידע לאן מועדות פניו.
אט אט התרחקו הבניינים. הפארק כבר לא היה באופק. הבית שלו גם
לא היה שם.
עשרים שנה הוא ידע שיש שם משהו. בחצי שעה הכל נהרס. נחרב.
הבית שלו היה לא רק חורבה. הוא גם היה הבית שידע סודות.
הוא רצה לעזוב. לרוץ הרחק הרחק.
הוא ידע שאם לא יעשה כן, הסודות יעלו מן הבית ההרוס. והוא
יישאר ללוויה של עצמו. הכפר ישמיד אותו ואת אביו.
רגל מותחת שריר. רגל מותחת מאמצים אחרונים כדי לדרוך. יד
מזיעה. פניו של האיש אינם אלא הבעה חתומה. המחשבה על זה - הסוד
- גורמת לו לרעד קל.
ונדמה שהכל היה רק לפני חצי שעה... אבל לא.

מושיקו עבד בתור חקלאי בחממה של איזה ברנש.
יום אחד הפועלים קראו לו "מושיקו, מושיקו, הבית שלך עולה
באש!!!" הברנש שהעסיק אותו לא הניד עפעף ושחרר אותו מיד.
כשהוא הגיע לשם - לקצה היער - כל הבית שלו עלה באש. בקתה של
חדר וחצי. מיטה. מסתור רב של אוכל. וסודות.
פניו של מושיקו נפלו למראה הבית. חיוך קטן החל לעלות על פניו
והוא רקד ריקוד מוזר ופראי.
"הבית שלי הוא לא בית!!!" צעק. הפועלים לא חשבו (זה לא משנה
שהם לא מסוגלים לחשוב כמו שצריך) מה לעשות.
הריקוד פסק כעבור רגע. מושיקו ראה משהו משרידי הבית. הייתה זו
כף קטנה עשויה מברזל.
הוא ידע שלא ינסה להציל את הכף מפני שהכף בטח חמה ומפני שהיא
לא תשמש אותו יותר. למרות זאת, הוא ידע שהכף מנסה להגיד לו
משהו.
הברנש שהעסיק אותו הציע לו בקתה חדשה בקצה היער השני. מושיקו
הסתכל על הברנש ועיניו נצנצו. לא נותר לו אלא להסכים.
את מה שנשאר מהבית הוא העדיף להשמיד. את הכף הוא חילץ בעזרת
כמה פועלים שנכוו לטובת הכף. הייתה לה משמעות חשובה. אם אתה
חופר עמוק בחיים שלך - אתה תמצא שם הרבה שלדים. כך היה
מושיקו.
אדם מנוכר ומוזר. שום דבר לא מעניין אותו.
וכך חלפו להם הימים. הקיץ נעשה סתיו. הסתיו נעשה לחורף. החורף
נעשה לאביב. האביב הזדחל בעצלתיים לעבר הקיץ. לא השתנה כלום
במבנה הזה.

יום קיצי חם ומיוחד במינו זכור לכולם בתור היום שבו מושיקו
איבד את דעתו סופית. הוא התפשט ורקד ריקוד מוזר. כשנשאל מה עלה
בדעתו ענה: "כל מה שיש לך בחיים - נצל אותו." תשובה זו הפליאה
רבים.
ואולי לא הייתה צריכה בעצם להפליא. הוא היה אמור להיות בבקתה
שלו בשעת השריפה. הברנש אמר לו שזו הייתה הצתה בזדון. מושיקו
לא היה מוטרד במיוחד מזה. אולי לא רצה להיות מוטרד מזה.
יש כאלה שיגידו שמושיקו לא הזיק אף פעם בטירוף שלו. הוא בעולם
משלו והם בעולם משלהם. יש שיגיידו שהוא פדופיל סכיזופרני. אולי
החלק השני של המשפט היה מתקבל על הדעת. פדופיל? לא בעיירה
הזו.
בתור אחד שנהג לקרוא לעצמו מושיקו ומשה הוא אהב את החרוז של
השמות ואת הצליל של זה.
ושוב - לא היה זה אדם בלתי רגיל. גם לא מיוחד.

עוד ליל קיץ חם ומהאלה שנוטים לקרות בהם אירועים משונים
במיוחד. הברנש ואשתו ישנו כמו חזירים מתים. מושיקו הופקד לשמור
עליהם. לא תענוג גדול, אה?
בכל אופן, אותו לילה נשמעו יללות של זאבים. כבשים מהחווה של
הברנש צווחו כמו זקנות שרק חיכו למות. למעשה, הברנש ומושיקו
ידעו היטב שהכבשים הן לא חיות אינטליגנטיות במיוחד.
הזאבים הפחידו את הכבשים. מושיקו בהה בהם מרחוק בזמן שכיוון
רובה לעברם וירה.
לא שזה היה עוזר במיוחד. אחד מהם התנפל על הכבשים כאילו היו
ארוחה קלה (מה שלא היה רחוק מהמציאות, למען האמת).
מושיקו ירה שוב.
הברנש ואשתו התעוררו למשמע האירועים הרועמים בחוץ. מושיקו ירה
שוב. אחד הזאבים נפצע עמוק. בוודאי ימות עד הבוקר.
לפחות ששה עשר כבשים נטרפו בליל אירועים זה. למחרת הברנש שלח
את יתר הכבשים אל המשחטה והן שימשו לארוחה שמנה וטעימה
במיוחד.
הזאב שנפצע אכן מת עד הבוקר. כשמושיקו נתבקש לפנות אותו הוא
לקח את הזאב לבקתה שלו וביתר אותו. אחר כך הוא לקח את הזאב אל
אדמה בוצית והטביע את נתחיו של הזאב בביצה.
לא ברור למה עשה את זה.

הברנש היה האדם היחיד שהסכים להעסיק אותו אחרי מקרה הזאב
והכבשים. הוא ידע היטב שמושיקו עשה כל מה שרק יכל. התושבים
בכפרים האחרים התחילו להירתע ממנו ולהפיץ שמועות חסרות בסיס על
זהותו. היו שאמרו שהוא מרגל. היו שאמרו שהוא מאוהב בברנש. כך
או אחרת, השמועות חגגו והברנש ומושיקו לא התייחסו אליהם.

עוד ליל קיץ. קצת לקראת סוף הקיץ. השדה כבר מזמן נקצר ולא נשאר
לעשות הרבה. עורבים חגו באוויר בתקווה למצוא נתח תירס שעוד לא
נקטף והתאכזבו בכל פעם מחדש כשגילו שהנתח שמצאו לא היה אלא פרח
מסכן.
השמש יקדה את אחת היקידות החזקות ביותר לעונה הזו. מושיקו,
הברנש ואשתו התכנסו באחוזה שלהם והמשרתים הגישו להם כל רק
שרצו.
מושיקו שתק רוב הזמן. הברנש קשקש על משהו שנשמע כמו מלכודות
לזאבים. אשתו קשקשה בהתרגשות על מוצר חדש לטיפוח איפור.
כשמושיקו דיבר זה היה רק לזרוק פתגמים שהם לא ידעו את פירושם.
לפתע נשמעו מבחוץ דפיקות על הדלת. המשרתים ניגשו לפתוח. כמה
גברים חסונים וחזקים התפרצו פנימה. הם גררו אחריהם ילד כבן
שבע. הילד לא נראה שמח במיוחד.
מושיקו בהה בילד ואחר כך בגברים. אלה המתינו בסבלנות שהמשרתים
יסתלקו ולאחר מכן השתיקו את אשתו של הברנש.
"כמו בכל שנה, גם השנה נערך הגרלה בכפר מי יקח ילד יתום הביתה.
הפעם מושיקו נבחר בהגרלה". אמרו בקצרה.
למושיקו זה היה ברור כשמש שזו לא הייתה הגרלה אלא כפייה עליו.
הוא לא אמר דבר ולקח את ידו של הילד.
"מה שמך?" שאל. הילד השיב בקול נמוך מדי ומושיקו התכופף כדי
לשמוע שוב את התשובה. "יוסי". הייתה התשובה.
הגברים חייכו, הטילו על הרצפה את מטלטליו של הילד והסתלקו.
הברנש הסכים שמושיקו יישאר עם בנו החדש. אם כך היה אפשר לכנות
את המטען הכבד הזה שהיה יותר שתקן מעורב צרחן.

הילד, כך הסתבר, התייתם מהוריו בעקבות שריפה. מושיקו מצא שהם
דומים מאוד. שניהם יתומים. שניהם ראו את הוריהם נשרפים למוות.
הילד לא דיבר הרבה. כשהוא כן דיבר, הוא ביקש משהו. מלבד זאת,
הוא לא העיק יותר מדי מהנדרש.
למושיקו זה היה נוח. מה הוא צריך ילד מעצבן שלא יודע לשתוק?
הימים חלפו ביעף. הקיץ עבר והסתיו היה באוויר. וגם זה עמד
להסתיים.
גשם ירד באחד הימים. האות הראשון שהחורף פה. מושיקו נאנח ואותת
לילד לבוא איתו לאסוף עצים לחורף. הם ייאלצו לבלות בבקתה
הנטושה עם האח הדליקה יותר מדי. מובן ששניהם לא אהבו את הרעיון
שיסתמכו על האש בשביל החום אבל לא היה בכוחם לשנות את זה.
הגיע החורף.

הבקתה החדשה דמתה לבקתה הקודמת. מרופטת, קטנה, אבל היה בה
מספיק מרחב. מעל לאח נתלתה הכף שמושיקו הציל מהבקתה הקודמת.
רובה ציד היה תלוי שם. פרצוף מפוחלץ של דוב היה תלוי. כשנשאל
מושיקו על הדוב הוא ענה שמבחינתו הדובים הם החברים הטובים של
השטן.
ולמה דווקא שטן? זאת לא ידעו.
הילד דרש אוכל רק כשהוא הרגיש רעב. לא לפני זה. מושיקו העריך
את זה. הוא לא היה זקוק לילד מפונק לטפל בו. אם כי הוא היה
יכול לנטוש את הילד לאנחות אבל מצא בו מה שלא מצא באחרים -
חמלה ורחמים.
באחת השיחות שלהם העלה הילד שאלה פילוסופית והם שוחחו על כך עד
אור הבוקר. זה היה נחמד לשכב, לבהות בכוכבים, ולשוחח בנינוחות
כאילו אין מחר.

בבוקר חורף אחד הילד התקשה להתעורר. מושיקו חש אליו ובדק את
מצחו. הילד קדח מחום והזה שהוא עם הוריו. מושיקו מיד קרא לברנש
שיבוא ולרופא שיבוא. הברנש והרופא היו חברים טובים כך שהוא
הסכים לזה.
הילד נדבק במחלת המלריה. הרופא המליץ להזעיק אותו מיד לבית
החולים. מושיקו סירב כי לא היה לו כסף אבל הברנש הבטיח שישלם.
כל דרך הנסיעה מושיקו ליטף את ראשו של הילד וקרא לו "בני".
נדמה היה שלרגע הילד קרא לו "אבא". עד כדי כך אהב מושיקו את
הילד?
הרופאים בבית החולים היו פאסימיים. "הילד חלש מדי ואתה לא
טיפלת בו יפה", אמרו. הברנש החזיק את מושיקו שלא להתפרץ ולרצוח
לפחות עשירית מהם.
שבוע שלם הוא היה עצבני. הילד לא הראה סימני התאוששות ונראה
שהוא עתיד למות.
ביום האחד עשר לאשפוזו הוא פקח עיניים וביקש מים. כהרגלו.
מושיקו התרגש מאוד להגיש לו מים והילד גמע כל טיפה בשקיקה.
כאילו גמע את טעם החיים.
חמישה ימים לאחר מכן הוא החלים בצורה מופלאה וקיבל חיסון נגד
המלריה. מושיקו היה מאושר והילד גילה לו שהוא החלים בדיוק ביום
ההולדת שלו.
הילד היה בן שמונה והתנהג כמו בן שמונה עשרה.
מושיקו עכשיו הרגיש שהגיע הזמן לעקור מאחוזתו של הברנש ואשתו.
למרות שהם היו אנשים טובים הוא רצה מעט פרטיות.
הילד הסכים איתו. וכך הם ערקו לבקתה אחרת בכפר אחר.

הוא רץ. ריצה ארוכה.
הבניינים מתרחקים.
הבקתה השרופה ההיא לא תטריד אותו יותר.
אולי את המצפון שלו.
הריצה הזו מסמלת את סיום המסע של יוסי. מושיקו, אביו, מת
בשלווה לפני כמה שעות. יוסי בן עשרים כבר.
הוא גילה שהזאב שהרג מושיקו היה אותו זאב שנשך את מושיקו כשהיה
ילד קטן.
הוא גילה שהבקתה שנשרפה בראשונה הייתה הבקתה שבו ידיד של
מושיקו אנס אותו.
כל כך הרבה סודות התחבאו בכל עברו של מושיקו.
הריצה הזאת שיוסי רץ עכשיו - ריצה גדולה.
ריצה שמיועדת לפרוק את כל הסודות שאיימו לעלות מעל פני השטח.
הכף שמושיקו הציל - הייתה למעשה הכף שבה אמו של מושיקו האכילה
אותו דייסה. הוא לא זכר את זה אבל סיפרו לו את זה.

המוות של מושיקו היה עבור הכפר סגירת מעגל. הוא מת באותה דרך
שמתו הוריו - שריפה. הוא היה בן חמישים ושלוש כשהוא הדליק את
האח. התנדנד עם כיסא העץ מול האח. האש אחזה בכיסא וכל הבקתה
הלכה לעזאזל.

הברנש ואשתו התגרשו. התברר שהשמועה שהברנש ומושיקו היו נאהבים
אומתה.

יוסי עצמו גדל להיות צעיר חתיך והורס - אבל העבר של אביו המאמץ
רודף אותו עד היום. ספק גדול אם הוא יצליח להתעלם מהעבר האיום
ונורא של אביו.

הריצה הזאת ארוכה. והיא לא עתידה להסתיים בקרוב.

והנה הוא רץ... ללא עתיד... ללא עבר... פשוט חי את הרגע הזה.