תכירו את יסמין. בחורה בת 17, אבל מרגישה לפחות כמו בת 22.
וגם נראית ככה... מגיל יותר מדי צעיר היא כבר יודעת מי היא ומה
הייעוד שלה. גם ההורים שלה חושבים שהם יודעים וכל הסביבה שלה
בטוחה שהיא יודעת מי זו יסמין ומה הייעוד שלה.
ההורים שלה בטוחים שהיא הולכת ללמוד רפואה, או פסיכולוגיה - הם
לא סגורים על זה. הם תמיד אומרים שרק אחרי שתסיים את הלימודים
בהצטיינות יהיה לה זמן למצוא את האביר על הסוס הלבן, לבנות בית
גדול בתוך כפר קטן ולחיות שם באושר. וברור שגם בעושר. גם כל
החברים שלה, המורים שלה, אפילו אחותה - שהיא הבנאדם הכי קרוב
אליה, בטוחים שהם יודעים. הרי זה ברור: יסמין הולכת להשיג חוזה
דוגמנות ממש בקרוב, היא רק צריכה ללכת לצלם מקצועי קודם. תוך
שנה היא כבר תככב בקטלוגים של קסטרו, של רנואר, של פוקס ושל מה
לא. בין צילום לצילום היא כמובן תנחה תוכנית לצעירים בערוץ 3
(אם ערוץ 2 יציעו פחות כסף כמובן...). משם, הם אומרים, "היא
כבר לא תוכל ליפול". שם כבר כולם יכירו אותה, יהיו יומנים שלה,
בובות ברבי שלה. אנשים יפתחו לה אתרים באינטרנט, היא תככב
בפורומים, יהיו לה מעריצות, טור במעריב לנוער וים של בחורים
יעמדו על סף דלתה.
אבל יסמין לא רוצה את כל זה. יסמין לא יכולה לחשוב על כל זה.
כל התוכניות של כולם לעתיד שלה נראות לה ריקניות מדי, משעממות
מדי, חסרות תכלית ומשמעות. יסמין רק רוצה שכולם יעזבו אותה
לכמה רגעים, עם כל הלחץ, הציפיות והתכנונים ושהיא תוכל לחזור
לחדר, למחברת הירוקה שלה ולכתוב רק משפט אחד קטן שאומר בשבילה
הכל.
כי תבינו, יסמין לא צריכה ים של מחזרים, יסמין לא צריכה חוזה
דוגמנות, יסמין לא מבקשת יותר מדי. יסמין רק רוצה לשבת ולכתוב.
לכתוב ולכתוב עד שיגמרו לה המילים, עד שייאזלו החרוזים, או
פשוט עד שיגמרו לה הדפים במחברת...

בגיל 12 יסמין גילתה בפעם הראשונה שיש לה יכולת כתיבה. היא
התחילה משירים ארוכים וילדותיים, עברה לסיפורי גיל התתבגרות
והיום היא כבר כותבת אחרת. בוגר יותר, חד יותר, אמיתי יותר. אם
מישהו מבחוץ היה קורא את שיריה או את סיפוריה, הוא לא היה
מאמין למראה עיניו. מי היה מאמין שלילדה כל כך יפה, כל כך
עדינה, כל כך שקטה, יש כאלו מטענים? כאלו סיפורים? מי בכלל היה
יכול להאמין שמתחת למעטה היופי והשקט הזה, מסתתר כל כך הרבה
כאב? מי יכול בכלל לשער שכואב לה כל כך? שהיא כועסת כל כך על
כולם? והשאלה האמיתית היא: למה?
אבל ליסמין באמת כואב. באמת עצוב. היא לא ממציאה שום שורה בשום
שיר, למרות שלפעמים היא כותבת בגוף אחר או משתמשת בשם אחר, כי
ככה הכאב נסבל יותר, ככה יותר קל לה לכתוב - כאילו זה עובר על
מישהי אחרת. לא עליה. יסמין יכולה לבכות שעות בלי הפסקה וברגע
אחד, אם מישהו נכנס לחדר בטעות בלי לדפוק - להעלות חיוך גדול
על השפתיים ולהמציא תירוץ לרעש הבכי שבקע מחדרה. יסמין כבר
מתורגלת בלהסוות את כאבה ואת דמעותיה. היא עושה זאת כבר שנים.
ואף אחד לעולם לא ידע מה קרה באותו לילה לפני חמש שנים. אף אחד
אף פעם לא יידע אילו צלקות נחבאות בלבה. ובגופה. והיא תמיד
אומרת לעצמה, בראש, שאין לה אף אחד להאשים חוץ מאת עצמה. ברור
שזה שטות ושזה לא נכון, אבל לכו תנסו להסביר את זה לה.

כל שורה שהיא כותבת, כל מילה שהיא רושמת, הן רק עוד ניסיון
להתגבר על הכאב שבתוכה, הן רק עוד דרך לנסות ולשכוח את המראות
שמרצדים בתוך ראשה.
אבל היא לא יכולה לשכוח לא משנה מה תעשה. היא עישנה כמה פעמים
סמים קלים כי היא שמעה שזה יכול להשכיח את צרותיה לכמה שעות,
אבל זה לא קרה. היא רק שקעה בדיכאון יותר עמוק וכל הזיה שהייתה
לה הייתה קשורה רק לאותו לילה ולאותו בחור שלעולם כנראה לא תדע
את שמו. ולא תשכח את פרצופו.

אז תכירו את יסמין. בחורה בת 17 עם מטענים רגשיים של בת 80.
הורים גרושים, אח שנהרג בגיל יותר מדי צעיר, בחורה שמתחילים
איתה גברים מבוגרים ברחוב כבר מגיל 10 בערך. שלא לדבר על הלילה
ההוא, לפני חמש שנים.
היא הדבר הכי יפה שסביר להניח שתראו בזמן הקרוב, אבל היא תמיד
תרגיש קצת פחות יפה, קצת פחות מושכת - כמו כל בחורה בעצם. היא
זוכרת הכל ולא שוכחת שום דבר. היא רואה כל דבר שקורה מסביבה.
כבר בגיל מאוד צעיר היא הבינה שההורים שלה לא מתאימים. איך
ילדה כל כך קטנה מתעסקת בדברים כל כך רציניים, מבינה אותם
ומצליחה גם לנתח אותם? אל תשאלו אותי. אבל זאת יסמין.
זאת יסמין, שכבר מגיל צעיר יודעת מה הייעוד שלה אך פוחדת ללכת
בעקבותיו. יש לה חלומות, אך היא פוחדת להגשים אותם. ויש לה כל
כך הרבה מה להגיד, כל כך הרבה מה לספר. וכל כך קשה לה עם זה
שאף אחד לא רוצה לשמוע את מה שיש לה להגיד. כמו שאיש אחד שהיא
פגשה פעם במרכז של רעננה אמר לה: "כשהעטיפה כל כך יפה, מי בכלל
רוצה לדעת מה יש בפנים?"
אז היא לא מדברת על מה שבאמת מציק לה עם מי שאמור להיות באמת
קרוב אליה. היא שומרת הכל בפנים. מחליטה עניינים בינה לבין
עצמה ועושה את כל החלטותיה לבד, בלי עזרתו של אף אחד. ליסמין
כואב אז היא שותקת וליסמין מציק אז היא מגרדת - לא מתלוננת.

וכשליסמין באמת קשה, היא הולכת לחדר ופותחת את המחברת הירוקה
וכותבת עוד שורה שאומרת לה הכל.