כמה שלא אכתוב,
כמה שלא אתלונן,
ואקרא לעצמי משורר
וסיפורים אמשיך לחבר:
על מה מר גורלי,
והעצבות שבתוכי,
אף לא מקבץ של אין סוף יצירות:
השנונות שבחריזות,
מטאפורות נסתרות,
ודימויים מופלאים -
לא יעבירו אל הקורא
מה שבי קורה.

וסערת הרגשות המשתוללת!
לפצוע אותי תמידית מאיימת.
ברם, אנוכי חייל מאומן!
בצבא ישן ונושן,
שנלחם למען העתיקה שברגשות -
אך הכי שבירה, עם זאת:

כמגן לוקח דף,
כלי כתיבה כנשק מועדף.
פוסע בשדות הכאב,
ועם כל צעד, השראה שואב -
ורגלי מזמן חרוכות,
ועיניי צורבות,
אך אני לא אומר די!
נאמן למטרתי,
וממשיך לכתוב על אהבתי.

זוהי ממלכתי היחידה:
את שם המלכה
ואני חייל בצבאה.
נדר נשאתי, להגן עליה,
כלון אביא על כל מי שלא משתייך אליה.

מכל פגע עליך אשמור, אהובתי,
אקדיש לך את יצירתי,
אכתוב עליך ועלי
על רגשותיי
על חוסר הענותך אלי
ועל זעקתי שמימה "הלואי!"
והמשך הבקשה בליבי, מושתקת,
רק מבקשת:
שני את דעתך לגבי.