אני מתבונן באמא מנקה את חלון המטבח. כל בוקר.
מבריקה אותו מאבק האתמול.
ממרקת אותו מחרפת הימים.
ממרקת ומבריקה.
אמא, אולי מחלון המרפסת נשקפת סכנה.
אני שומע את סבא מספר על הארץ, שהוא בעצמו בנה, יחד עם סבתא,
אז, במו ידיו - במו ידיה.
הקמטים שבמצח מחלצים עוד סיפור ועוד אנקדוטה על הבריטים, על
הפלחה, על החבר'ה ועל מוטה.
ואז הוא מסתכל סביב על החורבן שיצרה הבניה, והוא לא מבין איך
נהיה ואיך הגיע לכאן ואיך התנפץ החלום? והוא מצית סיגריה.
אני רואה את סבא מאפר על הארץ, מצקצק בשפתיו, הוא אומר שזהו -
איבדנו אותה, היא כבר לא שלנו.
הוא לא מאשים אותי, הוא אומר לי לברוח, רגע לפני שיגמר הזמן
ויתחיל הבלאגן.
ואני רוטן - לאן לעאזל הבאת אותי?
הוא אומר לי אל פחד ומזכיר לי לקחת
דברים קטנים שילכו איתי.