הקיץ הולך ומסתיים, כן הימים עדיין ארוכים וחמים.
זמן רב יעבור עד שירד הגשם הראשון, החום של חודש אוגוסט עוד
לפנינו, ואיתו השרב והחמסין שמלווים אותו בד"כ. אך הקיץ, הולך
ומסתיים.
בלילות החמים אני יכול ממש לחוש זאת בתוכי, בימים הארוכים אני
חש אי שקט, אי שקט שמרגיש אדם שאינו חופשי, אדם שהינו כלוא
בכלא מאחורי סורג ובריח, אדם שחומה מפרידה בינו לבין העולם
שבחוץ, גדרות תיל, מגדלי שמירה, ובחוץ מכוניות חולפות בדרך אל
הלא נודע ובני אדם חיים את חייהם בשקט ושלווה.
ואני? עליי להשמע לפקודות. יש שעות קבועות לאכול, שעות קבועות
להתקלח, שעות קבועות לישון, אין שעות קבועות להרגיש. מסתדרים.
הקיץ גווע. לא, הימים החמים עדיין לפנינו וזמן רב עוד יעבור
לפני שרוח קרירה תנשב בלילה ותקרר את עצמותינו, זמן רב יעבור
טרם יעלה באפינו ריחו של הגשם הראשון, אחד הריחות המדהימים
ביותר שקיימים, ועדיין, הקיץ גווע.
זוכר עכשיו את האביב, איך המדבר הוריק אז, הרגשה של שינוי היתה
באוויר, משהו חדש. חשבתי שהאביב לעולם לא יגיע, והוא הגיע,
אחרי שכבר התייאשתי, וחשבתי שהחורף ישרור לנצח.
לרגע שכחתי שגם הקיץ אהיה כלוא.
אבל האביב וזה ידוע מת צעיר, צעיר בהרבה מהקיץ למשל. תוך
שבועות מספר האביב חלף, הקיץ התדפק על הדלת, עם השמש והאור עד
השעות המאוחרות. רציתי לצאת אליו, הרגשתי שמגיע לי, אחרי חורף
אפל ושחור כל כך, אבל המציאות חשבה אחרת, החופש, אינו נראה
באופק, החומה לעומת זאת כן נראתה, ובבירור. גם מדי האסיר
ומגדלי השמירה וגדרות התיל המכערות את הנוף.
המקום הזה, אם לא היה כלא, יכול היה להיות נווה מדבר קסום, אבל
הוא כלא, והוא בכלל לא קסום.
התקווה היא הכח הנצור בליבו של כל אדם שחירותו נלקחה ממנו, גם
בי היא הכח היחיד שעוד נותר בי כדי ללחום בתקווה לימים טובים
יותר, לקיץ שיביא עימו חירות...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.