היה יום קיץ חם ומתיש.
רוב האנשים היו בבית, מנסים להימלט מהחום הנוראי שעטף את
העיירה.
רציתי לצאת החוצה, בבית היה מחניק כל כך.
רציתי לנסוע הרחק מכאן, להשתחרר, להנות.
חלמתי בהקיץ, על מקום קסום שבו כולם נהנים, מן חלום קיטשי
שכזה, אך כולם רוצים לחלום אותו ולממש אותו.
אך קול נוקשה וזועם קטע את חלומי הנפלא, זה היה אבא, הוא עמד
שם, פרצופו זועף ובקול רם אמר: "קארי! מה לעזעזל את חולמת? יש
עבודה לעשות! פה את לא מלכה! קדימה, שטפי מיד את הריצפה!"
הוא הסתובב לכיוון המטבח, ונעלם.
נאנחתי, עד מתיי יימשך הסיוט הזה? שאלתי את עצמי.
המשכתי לשטוף את הריצפה, לאחר שסיימתי נטשתי לחדרי ומצאתי את
עצמי נרדמת ושוקעת אל תוך החלומות....

                                     

היה כבר סתיו, רוחות החלו לנשוב, עלי שלכת התפזרו ועפו ברחובות
הצרים שבעיירה.
עוד שבוע יהיה זה יום הולדתי ה-14.
נהנתי מהמחשבה על יום זה.
בשבילי זה היום הכי נהדר בשנה.
לפחות ביום זה אני מקבלת קצת חיבה.

כעת הייתי בדרכי לחברתי הטובה, בקי.
היינו מבלות המון, כלומר, כמה שיכלנו.

הגעתי לביתה, דפקתי על דלת העץ שבכניסה, פטרישיה, אמא של בקי,
פתחה את הדלת, על פניה היה מרוח חיוך רחב, היא לבשה סינור עם
פרחים אדומים ושערה היה אסוף בקפדנות.
"ערב טוב, גברת ג'ונסון". אמרתי בנימוס.
"הו, שלום לך קארי, היכנסי, היכנסי!".
את פטרישיה תמיד ראיתי שמחה וצוהלת, כשעל פניה מרוח תמידית
חיוך מלבב.
היא אישה נדיבה מאוד, אף על פי שלה ולמשפחתה אין כסף רב, תמיד
היא עוזרת לנזקקים ולרעבים.

נכנסתי לבית, בסלון הקטן ישב מר ג'ונסון, אהרון, וקרא את
העיתון היומי.
הוא שם לב שנכנסתי, אמר שלום, וחזר לעיתון שהחזיק בידיו.
אהרון תמיד היה שקט ורציני, אהב לקרוא, ולא היה מתעניין הרבה
במה שקורה מסביבו, הוא נראה חולמני מאוד, אך רציני.

נכנסתי לחדרה הצר והקטן של בקי, היא ישבה על מיטתה ושקדה על
ספר כלשהוא.

השתעלתי.
היא הרימה את עיניה בבהלה, אך אחרי שניה חייכה.

"שלום שלום!" היא אמרה בנימה צינית.
ישבתי לצידה על המיטה.

"שלום גם לך" אמרתי.

פניה הרצינו.
"מה קרה?" שאלתי.
"רציתי לספר לך משהו...." היא התחילה, אך מייד הפסיקה והפנתה
את מבטה לעבר הכתף שלי.
"מה לעזעזל זה??" היא אמרה בנימה של בהלה אך גם של כעס.
"אה..." ניסיתי להסתיר את החבורה שהייתה על הכתף שלי, אך בקי
תפסה אותי ומשכה אותי לכיוונה.
"שוב הוא מרביץ לך????? שוב???? חשבתי שזה נפסק! כך אמרת לי!"
היא שחררה אותי מאחיזתה, נשמטתי לאחור.
בכיתי.
"ששששש" אמרה בקי חרישית. "הירגעי...."
"חשבתי שהמצב השתפר, כך אמרת לי, למה שיקרת לי קארי, למה? את
יודעת שאני ומשפחתי יכולים לעזור לך, את יכולה לגור פה, את
יודעת זאת, את תשני כאן, תאכלי כאן, תחיי כאן ולעולם לא ירימו
עלייך יד, לא יכו אותך!" דמעות החלו להופיע על פניה של בקי.
בכינו יחד והתחבקנו.
"הלילה את ישנה פה, שמעת?" קבעה בקי.
"הו לא, אני לא יכולה סתם כך, זקוקים לי בבית שלי!" אמרתי.
"באמת? למה זקוקים לך? שתשטפי את הריצפה? שתדיחי כלים? שתנקי
לאביך את הנעליים המטונפות שלו? ושתראי אותו ואת אחיך יושבים
וצופים בטלויזיה ונהנים מכל רגע, בעוד שאת מנקה ומסדרת? זה מה
שאת רוצה שיהיה,  כמו תמיד? אל תהיי טיפשה, קארי! תשני פה
הלילה, זה רק לטובתך!"
אמרתי לבקי שאני אנסה לשכנע את אבי.

הרמתי את שפורפרת הטלפון שהיה ליד הסלון.
חייגתי, וחיכיתי לתשובה.
אחי ענה לי.
"מה את רוצה, קארי?" הוא אמר בבוז.
"לדבר עם אבא. הוא פנוי?"
"כן, חכי".
חיכיתי כדקה שתיים ואז שמעתי את קולו העמוק והקר של אבא עונה.
הסברתי לו שניקיתי את הבית, הכנתי שיעורים והכל מסודר ומוכן,
ואז הגעתי ישר לנקודה.
"אבא....." היססתי. ? "אני יוכל היום ללון אצל בקי?"
הייתה שתיקה בצד השני.
"ומה עם בגדים? ומקלחת? לא אתן לך ללכת לישון כשאת לא נקייה
ולא מסודרת!"
קצת הופתעתי מדאגתו של אבא כלפיי.
"אל תדאג", עניתי, אני אתקלח פה, ובקי תשאיל לי בגדים
וכותונת.
"בסדר, תישארי שם הלילה" הוא אמר וניתק.

הרמתי את מבטי אל בקי.
"נו, הוא הסכים?" היא שאלה.
"כן" עניתי.
"נהדר!" היא קראה, ורצה לחבקי.

בלילה לא יכולתי להירדם.
בכיתי חרישית בעוד בקי ישנה לה כמו דב.
חשבתי על חיי, על אומללותי, ועל חלומי הגדול, לברוח מכאן, הרחק
הרחק....

                                             

 

היה כבר חורף, אני התפתחתי והתבגרתי מיום ליום, למדתי עוד פרט
ועוד פרט על החיים, ביליתי המון עם בקי, ועדיין, היה לי רע.

אך הדבר הרציני והנוראי קרה בחודש פבואר, שלג כיסה את רחובות
העיירה, זה היה יום עם ערפל כבד, שכיסה את שמי העיירה.
יצאתי החוצה, לבושה היטב, כדי לקנות כמה מצרכים במכולת הסמוכה
לביתנו.
במכולת היה עוד יותר קר, מר סמית', המוכר הזקן, פנה אליי בחוסר
מצב רוח ואמר, "מה רצונך, ילדה?"
אמרתי לו את המצרכים הדרושים לי והוא הביא לי אותם.
"עוד משהו?" שאל.
"לא", עניתי, "תודה רבה".
שילמתי ויצאתי.
פניתי לעבר מעבר החצייה, כדי שאוכל לעבור לצד השני, איפה שביתי
שוכן.
לפני שעברתי, שמעתי קול קורא לי, ראיתי מעבר לכביש את אבי.
הוא קרא לי, הוא צעק משהו, אך לא הבנתי מה הוא אמר.
הוא כנראה הבין זאת, וסימן לי לעבור את הכביש.
עברתי במהירות, לא ממש מסתכלת אם איזושהיא מכונית באה.
כמעט הגעתי לצד שבו חיכה לי אבי, אך פתאום הרגשתי מכה חזקה,
חבטה, הרגשתי שאני מתגלגלת ועפה ולא יכולה לעצור את עצמי.
הרגשתי שגופי יצא מכלל שליטה, ראשי הסתחרר, חשתי בלבול, אך לא
היה כאב.
חשתי בלבי פועם, ומאט את קצת הפעימות.
מן תרדמת נפלה עליי, חשתי שאני שוקעת, שוקעת בחלום, אותו חלום
שתמיד היה לי, על המקום המיוחד והנפלא הזה, שבו כולם נהנים,
ואף אחד לא מכה אף אחד, והחיבה והאהבה נמצאות שם בשפע.
ולפתע, הייתי שם, ממש באותו מקום מופלא, כאילו בתוך חלום.
ואז הבנתי, שזהו גורלי.
"כן קארי", אמרתי לעצמי, "זהו גורלך, זהו מקומך, כאן את צריכה
להיות קארי".
הרגשתי כאילו עוד קול, מלבד קולי, מדבר אליי.
" פה הוא מקומך, גורלך, כאן תהיי, במקום המופלא ונהדר הזה, שבו
כולם חשים טוב ונהנים.
כאן גורלך".