זה קרה בלילה אחד.

לילה קר וגשום. אי שם במעבר חצייה נטוש עם רמזור מקולקל.
לא חשבתי שזה יקרה שם דווקא. דווקא במעבר החצייה הזה. בכל יום
אחר הייתי מתעלם ממעבר החצייה הזה ונוסע לדרכי. הפעם הרמזור
היה על האיש האדום.
שנאתי את זה. עצרתי וחיכיתי שהאיש הירוק יופיע. הוא הופיע אחרי
דקה.
דקה גורלית. האיש הזה כאילו אמר לי: "אל תיסע".
למה אני כל כך מתעלם מכל מה שאומרים לי? לא יודע. אבל זה מה
שמונע אותי - להתעלם מהצרות ולהתרכז בבעיות שלי.
טלפון שבור. החברה שלי משחקת איתי טלפון שבור. רוצה שקל. הזונה
הזאת.

אה. תסלחו לי. אני לא מנומס. אני אדם קרוס - בן למשפחה קתולית
ומוזרה. לא שזה משנה. אני מתלונן הרבה. לא שזה משנה. אני משתדל
להיות מנומס. לא שזה משנה.
ב-15 השנה האלה שחלפו רק תהיתי - למה מעבר החצייה הזה נמצא פה?
בשביל מה הוא מועיל? ולא אכפת לי מזהירות בדרכים. אדרבא -
שידחפו את זה לאן שהם רוצים.
אני בן שלושים. עם חברה שאוהבת רק לזיין ולדפוק בשכל. היא
מוצצת בצורה סבירה אבל נו, בגילי, לא הגיע הזמן להתנסות במשהו
חדש?
וזה בדיוק מה שקרה. רק לא שציפיתי את זה.
זה לא שאפשר לצפות את הדברים האלה מראש.
אז מה קרה בעצם?
בגלל שאני בן שלושים החליטו לעשות לי מסיבת יום הולדת. חשפנית.
בירות. חגיגות.
לא התלהבתי מזה במיוחד. מיותר לציין. חשבתי שזה מיותר.

אותו רמזור...
מכונית...

כמה נפלא. מישהו השפריץ על המכונית היפה שלי מים כשהוא נהג
יותר מדי קרוב אליי. מטומטמים.
כן. הם מטומטמים. זה מה שהם. חרא של בני אדם הם. הם שווים
לחרא. הם דפוקים.
אני שונא אותי.
להיות בן שלושים זה לא פיקניק. מי שיאמר לכם שזה כיף שיש לך
אישה ביד ובירה ביד שנייה אומר את זה מתוך רצון להסתיר סטיגמות
חברתיות ומובנות.
אז מה קרה?
אותו מטומטם מקודם - אותו חרא שחירבן על המכונית שלי בלבן -
התנגש במכונית שלי כשחציתי באור ירוק.

שלושה חודשים הייתי מחוסר הכרה. אמרו לי כשהתעוררתי שהנהג ההוא
נהרג במקום ובתו הפכה לנכה.

לא הצטערתי על מותו של אותו החרא. לא אכפת לי מבתו.
לא ידעתי מה לעשות. נשארתי כמעט בלי תנועה בגלל התאונה שכמעט
קיפחה את חיי.
הייתי כמו מת.
מת חי. זומבי. מחשבה מחליאה, נכון?
בעודי שוכב על הגב שמתחיל להרקיב מרוב חוסר פעיליות - העליתי
מחשבות יום וליל. לא באו לבקר אותי כמעט. רק כמה חברים שבאו
ואמרו שיבואו עוד פעם בקרוב.
כך עבר לה חצי שנה. בודד וגלמוד. הרופאים בישרו לי שנשארתי
נכה.
צחוק הגורל, נכון? אני, נכה...
חברתי עזבה אותי בטלפון. היא טרחה לגלות לי שהיא בוגדת בי עם
גבר חסון וזין גדול. בניגוד אליי.
איחלתי לה רק רוע. היא מתה בתאונת דרכים לאחר כמה שבועות. החבר
שלה הפך לחשפן.

את כל זה שמעתי מהעיתון. הטלוויזיה. הרדיו.
כמה שמחתי שהיא מתה. זונה מסריחה אחת.

התחוור לי שהוריי לא מעזים לבוא לבקר. כן. נכה מסריח. מי צריך
לטפל בו. כן. הם. הם העדיפו להחשיב אותי למת.
כמה נחמד מצידם. באמת.

וכך אני פה.

כל זה קרה בלילה אחד ארור.

יימח שמו של הרמזור.