לא קל להיות ג'חנון. רבים וטובים יכולים להעיד על כך.
אך יותר מכל, הדבר מתבטא בסיפורו של שלמה, ג'חנון הגדל בבצקיה
בשכונת "מאה שערות". שלמה היה ג'חנון מיוחד, לא סתם אחד שנוסע
באופניים ואז שם גבינה צהובה לייט 9 אחוז במקום מחזיר אור.
שלמה התפתח לאט יותר מהג'חנונים האחרים.

בזמן שהם שהו על מדפי הבצקיה והסתכלו על עגבניות שוות עוברות
ברחוב, שלמה חשב לעצמו איזה  מגניב יהיה אם מתי שתאחר בהחזרת
סרט לוידאומט, הוא יבוא להרביץ לך.

"קבל את זאת! לא היית מרסק אותה?" "בטח אחי!" שמע שלמה את
הג'חנונים הבוגרים מתדיינים ביניהם.
"למה לרסק אותה? אם תהיה לי עגבנייה משלי, אני אשמור עליה
שלמה.. מה אני מניאק?" חשב לעצמו שלמה, מחשבותיו נקטעו בן רגע
כאשר ראה את משפחת אבו נכנסת לבצקיה. "הם רעבים.. זה מסוכן..."
לחששו הג'חנונים בחרדה. שלמה קלט את הילד הקטן של המשפחה מתקרב
לכיוונו מזיל ריר. שלמה נרתע מהמראה של הילד הקטן והשמן, "אם
הוא היה מגיע לבנין שלי קצת אחריי, בטוח לא הייתי מחזיק לו את
הדלת..." חשב לעצמו. "כזה אני רוצה!" צעק הילד להוריו כאשר
הצביע על שלמה. דמעה החלה לרדת בזוית עינו של שלמה, "אני לא
רוצה להיאכל, אני צעיר מדי, צעיר מדי!" זעקו מחשבותיו.

שלמה הוכנס לשקית עם תרנגול קפוא, מעוצמת התנגשות עם התרנגול,
שלמה איבד את הכרתו.
מאוחר יותר, שלמה התעורר על השיש בבית משפחת אבו. הוא הסתכל
סביבו במטרה למצוא מישהו מחבריו הג'חנונים, אולי ינסו לברוח
יחד, או משהו, משהו שיציל אותו מביקור במערכת העיכול.
אך ללא הועיל, שלמה היה לבד וגזר דינו נקבע.
שלמה החל לבחון את המטבח של משפחת אבו, הרבה מצרכים היו שם.
"בטח הם מגדלים את הילדים שלהם שיעבדו בתור מתאבקי סומו, או
שוברי גלים." חשב.
לפתע קלטו עיניו את המחזה המרהיב ביותר שראה מאז שהאופה בבצקיה
רץ לתוכה ונכנס בשמשה.
שלמה ראה את עגבניית חלומותיו! היא התהדרה בצבע אדום בוהק,
חלקלקה כשיער של סיני עם מרקם מושלם. שלמה שם לב שהעגבניה
מביטה בו בחזרה. היא כנראה הרגישה את מה שהוא הרגיש שכן היא
הביטה בו בחיוך.

"חה חה חה יאללה אוכל"
צחוקו של מר אבו קטע את ההרמוניה. המבט בעיניה של העגבנייה הפך
למבט של חרדה. היא ידעה שסופה קרב.
שלמה העדיף לא להביט בזמן שמר אבו הפך את עגבניית חלומותיו
לרסק. "למה? למה זה מגיע לי? למה אהבת חיי צריכה להפוך לרסק
דווקא עכשיו?!" חשב שלמה.
"אבל.. רגע, אולי רק ככה אוכל לפגוש אותה!" חזר החיוך לפניו של
שלמה בזמן שהוא מביט ברסק העגבנייה מועבר לגביע קטן.
מר אבו הסתובב לכיוונו של שלמה. "יאללה שיקח אותי כבר, לפחות
אני אזכה להתייחד עם אהבת חיי ואמות מאושר." מר אבו החל לחתוך
את שלמה, אך לשלמה זה לא הזיז.
כאשר נטבל בתוך הרסק אפפה אותו תחושה של שלמות, כאילו מיצה את
עצמו בעולם הזה. הוא מימש את האהבה הבלתי אפשרית שחבריו
הג'חנונים בבצקיה רק חלמו עליה.