מיקי: לא חשבתי שזה יגמר כך. אני מכיר את עצמי, אני מכיר את
עצמי.
שיר: אם להיות כנה, לא פסלתי אפשרות שזה יקרה. אינטואיציה
נשית, אתה יודע.
שקד: זה היה כל-כך מגעיל, אני חייבת לדבר על זה?
ירון: תראה, זו לא פעם ראשונה שזה קרה, אבל הפעם זה לא התאים
במיוחד.

מיקי: ידעתי שהיא תשמח, אז שאלתי אותה אם הייתה רוצה ללכת
ללונה פארק. היא הביטה בי, עיניה זרחו והרגשתי שאני מתאהב בה
מחדש. היא כבר בת עשרים וארבע, אבל כשמשהו מרגש אותה, הניצוץ
לא מרפה ממנה, אוחז בה. ברגע כזה אני יכול לדמיין אותה
ילדה-נערה, שמתבגרת.

שיר: הופתעתי מהרעיון כי לא חשבתי שזה הזמן הנכון, הרגשתי את
הבטן סוערת והצעתי שנשקול שנית, אבל הוא היה שבוי בקסם ההצעה,
ואני, רק בת-אדם, כמה אני יכולה להתלבט אם כדאי ללכת ללונה
פארק. אז הלכנו. כל הספקות נעלמו כלא היו ברגע שעברנו את
השער.

מיקי: מה היא אמרה? שאולי פעם אחרת נלך? יכול להיות. כן, כן,
אני נזכר עכשיו, היא מלמלה משהו על כך שלא בטוח שכדאי, אבל
העיניים שלה... כשהעיניים שלה רוצות משהו. עזוב, אני יודע על
מה אני מדבר.

ירון: תראה, היום התחיל רגיל, אני יכול להגיד "ברגל ימין".
פתיחת המשמרת הייתה מהירה, אני כבר מיומן בכל הפרוצדורות,
חת'-שתיים-שלוש ומבחינתי כבר יכולתי לקבל מבקרים. לפתע צלצול
אהוב נשמע בפלאפון. הצלצול של ליאת. לא יכולתי לדבר הרבה, אז
הצעתי לה שתבוא לבקר אותי בעבודה. היא הסכימה מייד ובלב ידעתי,
שההתקדמות בינינו היא בדיוק כמו שציפיתי. היה ריח של קיץ, הכי
טוב שיש.

שקד: כמה נהניתי. בהתחלה. ממתקן למתקן עברנו, היינו בסוסים
ובמכוניות המתנגשות, ברכבל, בכסאות המעופפים, בגלגל ענק. ואז
שרוני, אחותי, הציעה שנלך למתקן הכי כיפי.

שיר: הספקנו לעלות על שלושה מתקנים לפני ש...

מיקי: שאלתי אותה לאן עכשיו, היינו בעננים.

שיר: נזכרתי במתקן, שאמרו לי שאני חייבת לנסות ובהתלהבות
אמרתי: בוא לתמנון החדש.

מיקי: היא התרגשה וסיפרה שיש משהו, חוויה של פעם בחיים, ככה
אמרו לה. אז הלכנו לשם.

ירון: אתה מבין, אין על המתקן הזה, הוא שכלול של התמנון הקודם
ואני שם דאנס וכולם שרים וצועקים.

שקד: היינו ראשונים בתור וכל-כך רציתי לעלות כבר. כל האנשים
שהיו על התמנון צעקו ושמחו וכשהסתיימו הסיבובים הם ירדו ממנו
והחליפו חוויות. ברגע שנפתח השער, רצתי לתפוס את המקום הכי
טוב. יכולתי לבחור איפה לשבת ואת זה אני הכי אוהבת.

שיר: הערכתי שנעלה בסיבוב הקרוב, אבל השער נסגר בדיוק כשהיה
תורנו ומיקי החזיק את ידי ואמר לי: "בסיבוב הבא נהיה ראשונים".
התנשקנו.

ירון: כל המקומות היו מאויישים ועברנו לבדוק חגורות. לפתע שתי
בחורות ביקשו לרדת. אני לא מחזיק אף אחד בכח, למרות שבמקרה הזה
היה אולי עדיף. בכל מקרה, הן ירדו וסימנתי לשומר שהוא יכול
להכניס עוד שניים.

מיקי: השומר פתח את השער ואמר "It's your lucky day, אתם
יכולים להיכנס". שעטנו פנימה, יד ביד, ובחור אחד כיוון אותנו
למקומות הישיבה. היינו מרוצים מאד.

ירון: נכנסו שניים. דווקא נראו בסדר.

שקד: היו חילופים בין האנשים וראיתי שהבחורה ממש שמחה לעלות על
התמנון. לבחור פחות שמתי לב. הם ישבו בדיוק מול עיניי.

ירון: כולם היו חגורים. ניגשתי לעמדה ופתאום יד נוגעת בכתפי
וריח בושם נעים ריחף בחלל האוויר. ליאת הגיעה. אמרתי לה "עכשיו
תראי מה המתקן הזה יודע לעשות".

שקד: איזו מהירות, אף פעם לא ידעתי שאפשר להגיע לכזאת מהירות.
היה מדהים. הרגשתי שאני עפה לכל הכיוונים, אתה יושב בתוך הזרוע
של התמנון וכל רגע הזרועות מתחלפות.

שיר: הבנתי למה אמרו שאם לא היית בתמנון לא היית בלונה פארק.
האוויר, הטירוף, האנשים שצועקים, היד שלי ביד שלו. נופפתי לעבר
מפעיל המתקן והתכוונתי "עוד, עוד, יותר מהר, יותר מהר".

מיקי: התחיל טוב. נחמד. ואז משהו הסתבך. קצת. הבנתי שמשהו לא
טוב עומד לקרות. המתקן הזה מסתובב במהירות מפחידה. לא דומה
לכלום. הרגשתי משהו מתחיל לעלות לי. תראה, לא כל פעם אני בלונה
פארק אחרי מסעדת בשרים. ועוד 'אכול כפי יכולתך'.

שיר: והמשכתי "יותר מהר, יותר מהר".

שקד: שמעתי שצועקים "יותר מהר" והצטרפתי לבקשות.

ירון: אני הכי אוהב, שהם לא רוצים לרדת מהמתקן. ליאתי ליטפה לי
את הגב ופתאום חשבתי לעצמי "ניתן להם עוד קצת, הם סיבוב טוב".

מיקי: ניסיתי להתמקד בידית האחיזה ולא להסתכל הצידה. שמעתי את
שיר צוהלת "איזה כיף". התפללתי שייגמר כבר. לפתע שמעתי אותה
צורחת "עוד, עוד, יותר מהר, עוד" והבנתי שהסתבכתי: אם זו תפילה
שלי מול תפילה שלה, אני הולך לאכול קש.

שיר: חשבתי שמסתובב לו הראש, או שהוא מפחד. ליטפתי לו את היד.

מיקי: ועם כל "עוד" שלה, הרגשתי שהבטן שלי מגיבה אליה. עוד
ועוד, יותר ויותר מהר. כמו תמיד.

ירון: התחלתי להוריד מהירות.

שקד: הייתה האטה והסתכלתי על האנשים שעל המתקן. עיניי הגיעו
לזוג הזה.

מיקי: הייתי בטוח שאשמח להרגיש שמאטים.

שיר: הייתי מאושרת, עד שנתקלתי בו, במבט.

שקד: אני זוכרת את זה בהילוך איטי.

שיר: המבט של הילדה שישבה מולנו. השנייה הזאת שבין ההתלהבות של
'אחרי חוויה נהדרת' לבין עיוות הפנים ותחושת הגועל. הבנתי שהיא
עומדת להקיא.

מיקי: המתקן עוד לא עצר לגמרי ובערתי כולי. הפניתי מעט את הראש
וכבר לא יכולתי לעצור. התרנגולת, היען, האווז, הכבש, התוספות,
המוקפץ, הירקות, כל ה'כפי יכולתך' יצא ממני ונערם ישר על
הרחבה.

שיר: אבל היא לא הקיאה, היא פשוט המשיכה להישיר מבט מזועזע
לכיווני. פניית גופי 90 מעלות שמאלה חשפה את האיש שלי נשען על
צד התמנון, חיוור, כחוש, אומלל ומקיא את נשמתו.

ירון: ליאת אמרה שהיה נהדר ויצאתי מבוסם מהעמדה להוציא את
החבר'ה. בהדרגה הבנתי מה קורה. הפנים של הילדה, הבחורים
המסתכלים, ההמון הבורח והריח, הריח שהתפשט באוויר, של משהו
רקוב.

שקד: הוא פשוט לא הפסיק. ואני הרגשתי רע.

שיר: אני מזדהה. אני לוקחת ללב, לריאות, הכל פנימה. הפעם לקחתי
החוצה.

מיקי: הראייה הטשטשה לי, אני לא זוכר כלום, רק שפתאום הבנתי
שאני מקיא המון.

ירון: הלכתי כנגד לכיוון תנועת האנשים ואז המראה התגלה בפניי:
הוא מצד אחד מקיא והחמודה ממקודם מתקרבת אליו ויכולתי לראות את
ההתכווצות של פניה וחשבתי שהיא עומדת לשים יד על מצחו של
האדיוט שמטנף לי את הרצפה. ולפתע, אלוהים, אני זוכר את זה כמו
היה זה אתמול, היא פתחה את הפה ושיתפה איתו פעולה. הצמד המקיא,
כמו בוני וקלייד רק מסריח יותר.

שיר: הריחות, המראה, הכל טלטל לי את הבטן והייתי חייבת גם. כן,
אני מודה, לא שלטתי בזה. הקאתי, הקאתי ללא הפסקה. ואז, כששנינו
מקיאים לסירוגין, לקחתי את ידו והובלתי אותנו מהמתקן החוצה,
ליד הגדרות של הפארק.

ירון: פתאום הם הולכים. הקיאו, הלכו. לא האמנתי למזלי הרע.
נותר לי להפשיל שרוולים, לנקות. "אל תכניס, המתקן בהפסקה"
צעקתי לשומר. ליאת בעמדה זעה בחוסר נוחות. ואני מביט לשמיים
אומר לו "למה היום, למה עכשיו".

שקד: התחלתי לבכות. מה למה? נגעלתי. נבהלתי. ביקשתי ללכת. צריך
היה לעצור אותם, מה הם עלו על התמנון, הם לא יודעים שבלונה
פארק המתקנים מהירים? בני כמה הם? נראו נורא מבוגרים.

מיקי: ואז הבטנו אחד בשני עייפים והתחלנו לצחוק. הקאנו וצחקנו.
לא האמנו שזה קורה.

ירון: ואני נשבע לך, שלרגע, לשבריר שניה ריחמתי עליהם, אבל
כשהבטתי לכיוונם, אני אומר לך - הם צחקו. הם עשו את זה בכוונה.
אז הזמנתי אבטחה.

שיר: וצחקנו והקאנו וצחקנו. הרגשנו נורא. ושמעתי שעטת רגליים
מאחורה.

שקד: וכמה אנשים עם מדים עברו אותנו בריצה ובקשר אמרו "מקיאים
וצוחקים, מקי..."

הסיפור כתוב לפי הוראות "סדנת הבמה מס' 56 - לונה פארק"