היא הוציאה סיגריה מהחפיסה, קאמל, וביקשה ממני אש. חיפוש עצבני
בכיס והוצאתי את הזיפו. היא שאפה שאכטה ארוכה והסתכלה לי
בעיניים. היו לה עיני לילה. יכולתי לבהות בהן עוד אלף שנה ולא
הייתי מצליח לקרוא אותה. היא התיישבה לידי והזמינה וודקה און
דה רוקס.
מבולבל, לקחתי לגימה ארוכה מהבירה, והסתכלתי למטה. הרגשתי את
העיניים שלה שורפות לי שתי נקודות בתוך הגב, ידעתי שהיא ממשיכה
לבהות בי ואני לא יודע מה לעשות. מה אתה אומר לבחורה הכי יפה
שראית בחייך ששותה וודקה און דה רוקס ומעשנת קאמל?
הרגשתי כאילו יושבת לידי המקבילה הנשית שלי, כזאת שאיך שאתה
רואה אותה אתה מתחיל לדמיין לעצמך חיים מושלמים איתה, אושר
וכיף, סקס מטורף ושיחות נפש צוללות לתוך הלילה. תמיד עולה משפט
האזהרה הראשון בראש:אתה יודע שכל הדברים הראשונים שתאהב אצלה,
כל המשיכה הזאת, אלה בעצם הדברים שיגרמו לך לשנוא אותה בהמשך,
ולהיפרד. הנה אני, יושב קבור בעולם מקביל בלי להגיד לה מילה,
כבר חושב על איך נהיה יחד, מה נחווה ואיך נפרד. ממש נוסטרדמוס.

אחרי שסרקתי את הבר במאונך ובמאוזן 50 פעם החלטתי להסתובב
אליה.
"לקח לך קצת זמן ההא?" היא אומרת לי בציניות.
"אנחנו מכירים?" ניסיתי להפיל עליה את הקטע של ליזום שיחה.
"כן. לפני 2 דקות הדלקת לי סיגריה והסתכלת עליי כמו על פסיכית
כשהזמנתי וודקה און דה רוקס".
"לא בכל יום בחורה מזמינה וודקה נקייה עם קוביית קרח אחת ולא
קוקטייל ראוותני שנראה כאילו נעשה בג'ונגל טרופי, אולי בגלל זה
המבט שלי היה כמו שהוא".
היא צחקקה קצת לעצמה והפנטה את המבט לצד השני. טוב נו, לא הלך,
נוותר. עברה דקה או שתיים ופתאום אני מרגיש יד תופסת אותי
ומושכת חזק לכיוון הרחבה. הסתובבתי והיא מנסה לצעוק משהו.
"מה?!" ניסיתי להבין את הצעקה שלה, שנשמעה כמו לחישה דקה כרגע.

"הולכים לרקוד. בוא. "
ברקע היה את מרס וולטה, Cicatriz ESP.
שיר שאני מאוהב בו בתקופה האחרונה. היא צועקת לי שהיא מתה על
השיר הזה.  הרגשתי שהאסיד עולה לי. הייתי צריך את הבעיטה הקטנה
הזאת, עכשיו לא ידעתי כבר אם זאת היא או המוזיקה שעשו את
העבודה.
היא מסתובבת וזזה ברחבה כמו יצירת אומנות. כל תזוזה בהתאם
לשיר. בראש שלי אני מסובב אותה אפילו יותר, משחק איתה ומשחרר
כל פנטזיה אסורה שאי פעם הייתה לי. היא המוזה שלי. היא השיגעון
שלי ללילה הזה,  ואני עדיין נמנע מלהגיד לה יותר משתי מילים כל
פעם.
המוזיקה התחזקה, כל האנשים רוקדים כמו אינדיאנים שמתפללים
לגשם,
הרגשתי אותה קופצת עליי, מצמידה את השפתיים שלה לשלי וטורפת
אותי. בשביל ציידת מיומנת כמוה, הייתי טרף קל, אין ספק בזה.
חזרנו חזרה לבר והיא מוציאה מהכיס קוק. אני מנסה להגיד לה לא,
הספיק לי סמים ואלכוהול להיום אבל היא בשלה,  מוציאה שטר של 50
ומגלגלת אותו. עכשיו, היא כבר פרצה לי כל גבול שאי פעם היה לי.
2 שורות של קוק ואנחנו שוב על הרחבה. היא מצמידה את הפנים שלה
לשלי ואני שוב בוהה לה בעיניים, מנסה לפתור את החידה הזאת.
"אל תנסה אפילו", היא צועקת, מנסה לשבור את מחסום הווליום של
המוזיקה.
"אל תנסה מה?" שאלתי.
"לשפוט אותי, לקטלג אותי או כל דבר אחר שאתה מנסה לעשות עם
המבט הזה לתוך העיניים שלי."
חייכתי חיוך קצת נבוך ודחפתי אותה ממני. היא המשיכה לזוז, כמו
מלאך עם נשמת השטן בתוכה, ואני המשכתי לעמוד באמצע הרחבה, עם
זרקור לבן מעליי, מנסה לחזור לעצמי...

התעוררתי בחדר לבן. הייתי על מיטה ללא מצעים. בפינה הייתה שידה
מעץ אלון, ובאמצע החדר שטיח קטן ועגול, שנראה כאילו נלקח מחדר
המתנה של רופא שיניים.
לא הבנתי מה קרה.  קמתי והסתכלתי בחלון. ראיתי גינה ירוקה
ויפה,  הרבה אנשים שיושבים על ספסלים ומדברים.
ניגשתי לשידה וראיתי קלסר שחור מונח עליה. בפנים היה כתוב:
שם: ג'ון דו
גיל:22
אושפז בתאריך: 26.10

הסתכלתי בשעון וראיתי שכבר ה-18 בנובמבר.
קפצתי אחורה והתחלתי לרעוד. ניסיתי להבין מה קרה.

בטיפול ב: הזיות, אינסומניה וסכיזופרניה.
מדבר על בחורה ללא שם, פרי דמיונו.

"קראו לה איזבל", לחשתי לעצמי ונפלתי על הרצפה.