New Stage - Go To Main Page


לה קראו רויטל. אבל את שמי היא לא ידעה. גם לא התענינה. אני
לעומתה לא הפסקתי לחשוב עליה. פשוט לא הצלחתי להוציא אותה
מראשי. בהתחלה הייתה מגיעה לפארק בימי שלישי וחמישי. אני הייתי
יושב על הספסל ומחכה רק לה. תמיד אותו חיוך על הפנים וספר ביד.
היא נראתה כל-כך מאושרת. מרוכזת בספרה וכלל לא הבחינה בי נועץ
בה מבטים. ולמה בעצם שתבחין? מי אני בכלל...

אם הכל היה ממשיך כך, גם היום לא הייתה יודעת את שמי. למזלי
הכל השתנה.

לפני חודשיים לערך, הופיעה רויטל בפארק ביום ראשון, שלא כתמיד.
מופתע ומאושר התיישבתי על ספסלי כדרך קבע. אך משהו לא היה
כשורה. משהו קרה לה בסוף אותו שבוע, מפני שחיוך לא היה על פניה
וגם ספר לא נראה בידה. כשהעזתי להתקרב לעץ תחתיו ישבה הבחנתי
בדמעה מתגלגלת על לחיה. "עכשיו זה הזמן", אמרתי לעצמי בתקווה
לאזור אומץ ולגשת.

התיישבתי לידה והמתנתי שתפנה מבטה. כשעינינו נפגשו, הצליחה
לעלות חיוך קטן, וכך גם אני החזרתי לה חיוך. כמה דקות של שתיקה
חלפו, ואז פרצה בבכי. לא עברה דקה ונהפכתי להיות חברה הטוב
ביותר. רויטל סיפרה לי את כל שעבר עליה באותו יום שבת. למרות
שלא הכירה בי, סיפרה לי על המריבה שהייתה לה עם החבר הקבוע
שלה. סיפרה לי, שאתמול קיבלה ממנו טלפון, ובשיחה אמר לה שהוא
חושב שצריכים להיפרד. דברים נוראיים אחרים גם אמר לה, אך אני
אעשה לכולנו טובה ואחסוך בפירוט המילים המדויקות, אותם מילים
שהיא חשה הכרחיות לציין כשסיפרה לי את סיפורה. ואני, אני ישבתי
ושתקתי. לעצמי חשבתי - "איך בן אדם יכול לאמר דברים נוראיים
שכאלה". התקרבתי אליה, ונתתי לה מבט 'מבין'.

היא הייתה כל כך מדהימה. שיער ארוך וחלק, פרצוף עדין וגוף
מושלם. הדמעות שכעת זלגו מעיניה כמפלים רק הוסיפו לרצוני אליה.
ואז ,בלי התרעה מוקדמת, חלומי התגשם. כל אותם שבועות שהכל היה
בגדר חלום (רטוב) התגשמו.

רויטל העבירה את ידה בשיערי וחיבקה אותי. אושר עילאי מילא את
גופי. לא רציתי שרגע זה יגמר.

למרות שהכרנו רק באותו יום הזמינה אותי לביתה. לא ידעתי עם
רגשותיה דומות לשלי או שסתם מחפשת עניין שישכיח את חברה לשעבר.
באותו זמן, אותי זה לא עניין. פשוט רציתי להיות איתה.

היום, חודשיים אחרי, אנחנו גרים יחדיו. היום אני כבר יודע
שרויטל אוהבת אותי לפחות כמו שאנוכי אוהב אותה. אפילו שגרת
החיים אליה נכנסנו לא משעממת אותי לרגע. אחרים לא היו מחזיקים
מעמד. אחרים היו נפרדים. הרי בכל זאת כל יום בדיוק אותו דבר.
אני אפילו יכול להבין את דני, חברה לשעבר, מדוע עזב אותה. אי
אפשר לצפות מכולם לחיות כמונו. אבל אני, אני מאוהב. אני נהנה
מכל רגע איתה ומשגרת חייה.

כל לילה אנחנו נכנסים למיטה בעשר. אני בצד שמאל, רויטל בימין.
כל בוקר בשבע השעון מצלצל. ידה מושטת מבעד השמיכה, מכבה את
אותו שעון ונותנת לי נשיקה. "אין ברירה צריכים לקום", אומרת
לי, " לא כדאי שאאחר למשרד". אני מקלל את השעון. פעם אפילו
ניסיתי להשתיק את השעון, הפלתי אותו לרצפה בתקווה שכך נשאר
במיטה. רויטל לא אהבה את הרעיון. החלטתי לא לעשות מעשה קונדס
זה יותר. בשבע ועשרה הייתה נכנסת למקלחת, ואני הייתי גונב עוד
כמה דקות של שינה. בשבע ועשרים הייתה מסיימת את המקלחת, ויוצאת
לכיוון המטבח להכין לנו ארוחת בוקר. מהמיטה הייתי שומע אותה
ממלאה את קערות הקורנפלקס של שנינו ומוסיפה חלב. יודע שצריך
לקום, ובקפיצה יוצא מהמיטה ומצטרף אליה למטבח. עם הקפה ביד
נותנת לי נשיקה לפני שיוצאת לעבודה. אני נשאר במטבח, מחייך
אליה, וממשיך לאכול את הקט-לי שלי בתאבון.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 22/7/05 8:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ע. ג.

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה