אלי תמיד ידע שיחלה בסרטן. סרטן ממאיר כזה שגומר אותך לאט לאט.
כזה שהמשפחה שלך שמחה כשאתה אחרי ונגאלת כבר מייסוריך. סרטן
מהסרטים.
בינתיים, עד שהבשורה המרה תגיע, אלי עסק בהכנות. הוא השתתף
בסדנאות תמיכה, קרא ספרות מקצועית ואחרת, והתאהב עמוקות בספר
"סרטן - המתנה הגדולה של חייך". מתנה כל כך גדולה שאדם עומד
לקבל מביאה עימה אושר גדול, ואכן, אלי היה מאושר ושמח בחלקו.
כל בוקר התעורר אל "היום הראשון של שארית חייו", ובשאר היום
שרתה עליו מין שלוות נפש שכזאת. חסין לאירועי השעה, לקשיי
היומיום ולצוק העתים. טיפוס מרגיז ומקומם שחי לו בפלנטה החמודה
שלו. מתעלם לחלוטין מחבריו המתעקשים לסבול, או לפחות מנסה
להתעלם מאוסף המרטירים המטופשים שנדבקו אליו במרוצת השנים.

חברו הטוב של אלי, שאול, היה מרטיר מספר אחד. שניהם לא זוכרים
איך לעזאזל הקשר ביניהם נוצר, ומי "התחיל" עם מי. שאול טוען,
די בצדק, שאין סיכוי שאדם מריר כמוהו יפנה לאדם קורן כמו אלי.
"תראו אותו", הוא אומר, "השמחה שבו נשפכת החוצה, מאיימת להטביע
עוברי אורח תמימים שכמוני". אלי טוען, די בצדק, ש"אפשר להגיד
על שאול הרבה דברים, אבל תמים - הוא לא". כך או כך, כנראה
שבאמת הפכים נמשכים זה לזה, ובין שניהם התקיימה מין תלות
מעוותת. ככל שאלי שמח יותר, כך שאול התיז ארס בכמויות גדולות
יותר. באופן מטריד, גם ההיפך היה נכון. בהבלחות האופטימיות
הבודדות של שאול, אלי הפך להיות רציני ושקול. כאילו שניהם
עסוקים באיזון מפרש על ידי משיכת חבל. ניצבים משני צידי הסירה,
אוחזים בקצות החבלים המשתלשלים מהמפרש ומושכים בכוחות מתואמים.
שאול כמובן מת להטביע את הסירה ואתה את מטאפורת המפרש המעצבנת,
אבל אלי נמצא שם לסכל כל פעולה לא חיובית.

בוקר אחד, אלי התעורר עם תחושה רעה במיוחד. הוא ידע שקרה משהו
נורא. "זה לא הסרטן שהחליט להתפרץ", הוא עודד את עצמו. לאחר
קפה והתארגנות זריזה, אלי צעד לדירת חברו הטוב. שאול פתח את
הדלת, נדהם לראות את חברו העגום. "אתה נראה כאילו הסרת את
העטיפה מהמתנה הגדולה ההיא", חייך, "ונראה שאתה מחפש את פתק
ההחלפה". לאלי לא היה ממש כוח לשטויות האלה. "הייתי בטוח
שנהרגת", אמר, "שנדרסת בצורה ממש טיפשית". עכשיו היה תורו של
שאול להתרגז, "אני לא צריך את המתנות האלה כמוך. זה לא עובד
עלי. יש לי מספיק התמודדויות בחיים. כשאני אדרס - אטפל גם בזה.
רוצה קפה? או סתם ללכת מכות? אני מת להחטיף לך קצת ולהירגע".

מאותו יום ואילך אלי לא יכול היה להשתחרר מהידיעה ששאול עומד
להידרס בתאונה טיפשית. שלוות הנפש המפורסמת התחלפה לה
בעגמומיות מפוארת. בימים הראשונים שאול לא שם לב לשינוי שחל
בחברו. אחרי ניסיון עידוד לא מוצלח אחד, הבין שאול שמשהו מוזר
קרה לאלי. יתרה מזו, אלי גם לא היה מוכן לשתף במצוקתו החדשה.
"אני בתפקיד המעודד ואלי בתפקיד המרטיר", חשב לעצמו שאול,
"אולי זו טקטיקה חדשה לאלץ אותי לשמוח בחלקי. לא יקום ולא
יהיה". לראשונה, האיזון המפרשי הופר, והייתה זו רק שאלה של זמן
עד שהקשר נפרם, מותיר כל אחד מהם עם קצה חבל ביד בצידי הסירה,
זה כנגד זה. הסירה עמדה לטבוע, כשעל סיפונה שני גברים עגומי
מבט, מפרש מידלדל ומטאפורה אחת.

אבל ממש כנגד כל הסיכויים, ולמורת רוחו הגלויה של שאול, משהו
התחיל להיסדק בקרבו. מסתבר שמתחת לכל הארס הזה, שכנה אהבה
גדולה לחברו הטוב. שאול זעם בכל פעם מחדש על התפקיד שנכפה
עליו, אבל קיווה שהאופטימיות הזמנית אותה הרעיף על אלי, תוכל
להיעלם במהרה בימינו, וכל אחד יוכל לחזור לתפקיד חייו. זמן רב
חלף, ושום שינוי ממשי לא ניכר לעין. שאול כבר התרגל להיות
אופטימי. האיזון המפרשי החדש כמעט הושלם.

כשהמשאית דהרה אל עבר המדרכה, מועכת את שאול לעיסה, אלי התעורר
שוב עם הרגשה רעה. הפעם, הוא החליט פשוט להתהפך לצד השני של
המטה. תוך שניות הוא נרדם ושקע בשינה מתוקה.