מוקדש לתומר שגם אם ינסה לא יצליח לאבד אותי.

את החדר הזה הוא הכיר כבר מאז שהיה ילד קטן, גם על שלושת
הטרולים הוא ידע, הוא ידע עליהם אפילו עוד לפני הפעם בה ראה
אותם כשניסו לקחת את אוטו מכבי האש שקיבל ליום הולדתו החמישי.
הוא ידע על החדר על הטרולים ובכלל על כל התחבולה המציקה שלהם,
הוא ידע - ושכח.
הדבר הראשון שתומר זוכר שאיבד היה את המגפיים שלו בחורף הכבד
של 92 כשהוריד את המגפיים כדי לדרוך יחף בשלג. הוא איבד את ספר
התנך שעה לפני הבגרות. המפתחות של האוטו שלו נעלמו דווקא בערב
שבו היה צריך לאסף את תו היפה. בטיול השנתי בכתה י"ב הוא איבד
את הדרך והיה צריך שיבואו לחלץ אותו. הוא איבד את אמא שלו
בקניון כשנכנס לחנות תקליטים ישנה. בהתחלה כשהיה מאבד משהו הוא
לא היה מסוגל להבין איך זה קרה הוא היה מחפש את מה שאיבד שעות,
מבלגן את כל החדר והופך את הבית. הוא היה מאשים את כל העולם,
היה צועק ובוכה אבל שום דבר לא עזר - הוא אף פעם לא מצא את מה
שאיבד. הוא לא הופתע כשאיבד אחד אחד את חבריו הטובים, ואת
מכוניתו במגרש חנייה אין סופי.
הוא איבד את הקיטבג שלו בצבא, ולא היה מסוגל אף פעם למצוא את
זה ששמר אחריו בלילה, בניווט המסכם הוא ניסה להצפין את המפה
וגילה שאיבד את הצפון. הוא איבד את חיילי הפלוגה עליה הוא פיקד
ולכן הקדימו מחזור גיוס שלם. הוא איבד את תעודת השחרור שלו
ונאלץ לחתום עוד שלוש שנות קצונה. לפעמים חשב שהוא מאבד את
עצמו ואת השפיות שלו, אבל הוא היה כל כך מורגל לאבד עד שאיבד
את הכוחות לחפש.
הוא בטח היה ממשיך כך לאבד הכל ונשאר ערום ובודד בעולם ריק
ושומם, אלמלא היה מאבד את תו. זה קרה בדירה שאהב בתל אביב, הם
שכבו במיטה ושתקו שתיקה נעימה כי איבדו את כל מה שיש להגיד.
לפתע צלצל פעמון הכניסה תומר קפץ על רגליו ופתח את הדלת. המפתן
היה ריק - כשחזר תו לא היתה שם - תומר ידע בדיוק מה קרה. הוא
לא יסכים לוותר - אותה הוא לא יאבד.
הכעס התחיל לחלחל בתוך עורקיו, הוא לבש את בגדיו - ארז תיק בו
הכניס את כל הציוד שיכול לעזור לו במסעו הקשה, כל הציוד שעוד
לא איבד. פתאום הוא ראה הכל בצורה נקיה וברורה הוא זכר את
הטרולים שראה בילדותו לוקחים צעצועים ובורחים. הוא זכר איך שמע
אותם מדברים על החדר, אותו חדר בו הם אוספים את כל חייו
ולוקחים פיסה אחר פייסה את החפצים, הרגשות, הזכרונות והאנשים,
מסדרים על מדפים, אורזים בקופסאות, עורמים בערמות ומשאירים
אותו להאמין שהכל בגללו. תומר צעק להם שהפעם הם הגזימו ושהוא
ימצא אותם וגם הוסיף כמה קללות, הוא לא ראה אותם אבל ידע שהם
שומעים. הם עוד השאירו אצלו את הנחישות התקווה והאומץ והוא ידע
שאין להם סיכוי נגדו. הוא לא ידע לאן לפנות לכן החליט להתחכם -
הוא הוריד את שעונו מהיד והניח אותו על האדמה - אח"כ הסתובב
וחיכה. פתאום שמע רחש מאחורי גבו הסתובב וראה אותו - טרול
מכוער נעלם בין השיחים אוחז בשעון שלו.
תומר זינק ממקומו והתחיל לרוץ אחריו בטרוף תוך שאגות שנאה
ויאוש. הוא עקב אחריו ואחרי שני שותפיו במשך זמן רב - הוא לא
ידע בדיוק כמה זמן כי איבד את תחושת הזמן.
הוא איבד במשך המסע את רוב זכרונותיו, את שפיותו וכמעט שאיבד
צלם אנוש, אבל לרגע לא שכח את תו ואת מטרתו ועדיין לא איבד
תקווה. כשהניח על האדמה את חפצו האחרון במטרה לאבדו ולמצוא את
כיוון ההתקדמות, הוא התכופף להניח את תיק הגב הקטן והריק שלו
ראה מולו מראה שהיה מוכר לו מאוד מחלומות הילדות שלו - זה היה
מעין מחסן ענק שיכול להכיל בתוכו מטוסים או עדר פילים שלם.
הוא חיפש פירצה במבנה אבל הדרך היחידה להיכנס היתה בדלת גדולה
ונעולה במנעול כבד, לאחר שניסה לפרוץ את המנעול עלה בראשו
רעיון. הוא החזיק את המנעול חזק בידיו, עזב אותו והסתובב. לאחר
דקה המנעול כבר לא היה שם. כשדחף בכוח את הדלתות הכבדות לא
יכול היה להאמין למראה עיניו. מולו ראה את כל שאיבד במשך 20
שנות חיים - בבת אחת תקפו אותו כל הזכרונות שאיבד: הנשיקה
הראשונה, הטיולים עם אבא, השם שלו, הפרצוף של המחנכת בכתה ב'-
הכל. ואחרי הזכרונות הציפו אותו בחזרה כל רגשותיו החזקים והוא
בכה במשך שעה ארוכה. אחרי שחזר לפגוש את כל האנשים שעשו את
חייו נגע שוב בצעצועים שאיבד כשהיה ילד, נתן כאפה ידידותית לכל
אחד מחייליו וספר את הגולות באוסף פתאום עלה וצץ זיכרון קטן
ומציק שישב לו במאחורה של הראש- תו!!! כולם היו שם חוץ מתו -
הוא עזב מהיידים את המגפיים הישנות שלו ונתו להן לצנוח על מדי
ה-א' שאיבד בטירונות. הוא נכנס למכונית שלו שחנתה שם - המפתחות
היו כבר בסויטש, הוא הניע ונסע - לא היתה לו בעיה למצוא את
הדרך לדירה, הוא רץ במעלה המדרגות תוך כדי שליפת מפתח הדירה
מהכיס- פתח את הדלת וצעק: ת--ו?!?! אבל איש לא ענה לו.
הוא עבר חדר חדר - מטבח, סלון, שירותים, חדר שינה - ושם היא
הייתה שוכבת, יפה, עירומה כביום היוולדה מתחת לשמיכה הדקה
שלהם.
הוא עמד שם מהופנט, דמועות חונקות את גרונו ופלט מין יבבת
אושר. תו פתחה את עיניה לאט וראתה את תומר עומד ובוהה, היא
חייכה אליו חיוך מתוק, תומר התקרב לאט לאט אל המיטה ושאל בקול
חנוק "אהה... איפה היית?" תו הרצינה ואמרה בפשטות "בשירותים".