"אתה חייב להפסיק לעשות את זה", אמרתי לו.
"נמאס לי, דני". אני ולוינסון חברים מאז שהיינו בני שבע
(להוציא תקופה בת שבועיים בכיתה ד', בה לא דיברנו עקב סכסוך
בעלות על מחדד של 'כוח המחץ'). קראתי לו בשם המשפחה שלו, מאז
שאני זוכר.  אני לא בטוח למה, יש לו שם פרטי. זאת אומרת, אני
חושב שיש לו שם פרטי... "יש לך שם פרטי, נכון?"
"מה?" הוא סובב את הראש אליי.
"לא משנה, בוא כבר. אנחנו נאחר לרכבת". ידעתי איך לוינסון נהיה
מאז שהתגייס לצה"ל. כולנו נהיינו ככה, גם אני, אז לא ממש
יכולתי להאשים אותו. אבל הוא לקח את זה קצת רחוק יותר מכל אחד
אחר. בכל מקרה, זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא עשה משהו כזה.
הוא לא היה עצמו, זה היום הזה, או מה שאנחנו אוהבים לכנות -
שביזות יום א'. "תתקשר ותגיד שאתה לוקח היום חופש", אמרתי,
וקיוויתי שזה יספיק.
"כבר לקחתי את כל ימי החופש שלי, ונשארו עוד..." הוא לחש
לעצמו, וספר אצבעות, "עשרים ושניים ימי ראשון, לא כולל היום,
עד שאני מקבל עוד רגילה." לא רע בשביל מישהו שבקושי קורא שעון
מחוגים.
הוא לא הראה סימנים של תזוזה, ולכן לא הייתה לי ברירה.
"עזוב אותך, נו, זה עובר", התחלתי לצטט קלישאות לחיילים.
"לא מהר מספיק".
"זה ייגמר. מתישהו נשתחרר".
"אתה חושב?"
"לא יודע, נראה שזאת הסברה הרווחת".
כבר נהיה מאוחר, ולא היה לי חשק לרוץ לרכבת היום. "יאללה, בוא
נלך."
"זה פשוט היום הזה - הוא..."
"אני יודע", הנהנתי בהבנה.
הוא הסתכל בשעון. "טוב, באמת כבר מאוחר..."
"יופי", אמרתי, "עכשיו... אתה מוכן - בבקשה - לרדת מהגג?"

היינו צריכים לרוץ לרכבת, ולא נשארו לנו מקומות לשבת, אז היינו
צריכים לעמוד במעבר. ככה זה בימי ראשון.
איש מבוגר אחד, עם חולצה מכופתרת ועניבה, ישב על הרצפה, וקרא
את מוסף הספורט. הוא חשב שאף אחד לא שמע אותו מקלל בכל פעם
שקרא על משכורת של שחקן כזה או אחר. חיילת עם עיניים טרוטות
קראה ספר, אבל היא לא העבירה עמוד אחד כל הנסיעה. כולם נראו
כאילו כרגע העירו אותם משנתם, וגררו אותם לפה בכוח. 'מה? מה
זאת אומרת? אבל אני לא רוצה לנסוע ברכבת, אני רוצה לישון...'
אף אחד לא חייך, במיוחד לא לוינסון, אבל לפחות הוא לא איים
לקפוץ.
"אני לא מאמין", הוא פנה אליי, "שעם כל ההתקדמות הטכנולוגית של
המין האנושי בחמישים השנים האחרונות, עדיין אין סופשבוע שארוך
יותר מהשבוע עצמו."
"מה?" שיפשפתי את עיניי, שגירדו מעייפות, "איך זה קשור?"
"זה פשוט לא הגיוני... הרי הבאנו בנאדם לירח."
"אז מה?"
"לא יודע", הוא אמר, "אתה חייב להודות שזה די מרשים."
"אבל איך זה קשור לאורך של הסופשבוע?"
"שבמקום לשלוח אנשים לירח, אנחנו - כציוויליזציה - צריכים לברר
איך אנחנו משיגים סוף שבוע של ארבעה ימים", והוא חשב רגע
והוסיף, "לפחות!"
"כציוויליזציה?" שאלתי. הוא הנהן.  "אתה מדבר שטויות, נראה לי
שזאת העייפות מדברת", והמרמור כותב לה את הנאומים, כנראה.
"טוב", הוא הטה את ראשו להסכמה, "אני לא טיפוס של בוקר".
"אתה גם לא טיפוס של צהריים, או ערב", השבתי.
"מישהו עצבני היום..."
"מצטער" אמרתי, "אתה יודע איך זה... שביזות יום א'". לוינסון,
ביחד עם כל האנשים במעבר שהקשיבו לשיחה, הניעו את ראשם
להסכמה.

הוא המשיך לדבר על יום ראשון, עד שירדתי מהרכבת. על איך
שצריכים להיות יותר ימים בסוף שבוע, או שלפחות השבוע צריך
להיות קצר יותר. אני מניח שיש בזה היגיון, אם היו רק יומיים
בכל שבוע, ואז יומיים סוף-שבוע, זה היה עוזר.
כמה ימים אחר כך באתי אליו הביתה, היינו אמורים לראות את המשחק
של מכבי ביחד... או שזאת הייתה הפועל. בכל אופן, אני בטוח שזאת
לא הייתה בית"ר. זאת אומרת, אני חושב שזאת לא הייתה בית"ר. אני
לא בטוח איזו הפועל, או מכבי או בית"ר, אבל מה שחשוב זה שהיינו
אמורים לצפות בפעילות ספורטיבית כלשהי של ישראלים שרודפים אחרי
כדור בצורה כזו או אחרת. זה אף פעם לא עניין אותי במיוחד, מעבר
לזה.

כשנכנסתי לחדר שלו, לוינסון היה רכון מעל השולחן שלו, ועסק -
לא האמנתי - בחישובים מתמטיים כלשהם. על הקירות שלו היו
מודבקים בסלוטייפ כמה תרשימים, עם שרטוטים גסים. ראיתי שהוא
כיסה את הפוסטר שלו, שבו שרון סטון רוכנת מעל מעקה, והבנתי שזה
כנראה רציני.
הוא אמר לי שלום מבלי להרים אפילו את הראש מהמחברת שרשם בה.
"מה אתה עושה?" שאלתי.
"תן לי שניה", הוא קם מהכסא והדביק דף שתלש מהמחברת לקיר. "ורק
זוכרים את האיקס..." הוא סימן משהו על הדף.
"זוכר בתיכון, כשלא הצלחת להישאר בארבע יחידות מתמטיקה?"
"כן..." הוא מלמל, "כנראה שהמורה שלי צדקה, באמת היה לי
פוטנציאל."
"המורה שלך אף פעם לא אמרה את זה".
"כן, טוב, אם אתה רוצה להתחיל לגרור עובדות לעניין..."
הוא סיים לשרבט על הדפים, ופנה אליי מחייך. "הנה", הוא אמר.
"הנה מה?"
"אלה..." הוא הצביע לאחד השרטוטים על הקיר, שנראה כמו מלחייה,
"תוכניות למכונה שתשנה את סיבוב כדור הארץ, כך שהשבוע ייעשה
קצר יותר. אני רק צריך מממנים, וכמה אלפי מהנדסים, ואז בהנחה
שחייבים להיות יומיים בסוף השבוע, זה יגרום לכך ש..."
"לוינסון", קטעתי אותו, "אורך של יממה נקבע על פי סיבוב כדור
הארץ. כך שגם אם תעשה כך שכדור הארץ יסתובב סביב עצמו מהר
יותר, זה אולי יעשה את הימים קצרים יותר, אבל לא ישנה את מספר
הימים בשבוע."
הוא הסתכל על השרטוטים שהיו תלויים על הקירות. היה לו מין מבט
בעיניים. טוב, זה לא דבר מועיל במיוחד לומר, לכל אחד עם עיניים
יש איזשהו מבט בהן. היה לו, ליתר דיוק, את אותו מבט שהיה לו
כשהסברתי לו למה התוכנית שלו להגיע למשחקים האולימפיים (לייצג
את טרינידד וטובגו) לא תעבוד.
"אני..." הוא שם יד אחת על הראש, ודחף אותי לכיוון הדלת, "אני
צריך קצת זמן לחשוב."
עמדתי מחוץ לדלת החדר. "מה עם המשחק של מכבי?" שאלתי.
"הפועל..." הוא מלמל.
"שיהיה", אמרתי והוא סגר את הדלת.

הפעם הבאה שראיתי את לוינסון הייתה שבוע אחר כך. הוא בא אליי
הביתה בלי להודיע, וראיתי שהוא רק נהיה נחוש יותר. היה לו מין
מבט בעיניים, שזה לא דבר מועיל במיוחד לומר, הרי... כבר עברנו
על זה, נכון?
"הייתי היום במכון ויצמן", הוא התנשף.
"מכון ויצמן? מה איבדת שם?"
"התחלתי לחשוב..." זה לא יכול היה להיות סימן טוב. "כל העניין
הזה עם שבעה ימים בשבוע, שחוזרים על עצמם - מה אם אנחנו תקועים
בלולאה?" הוא חייך חיוך מפגר.
"אתה אידיוט".
"לא, לא, תקשיב!" הוא התעצבן, "הלכתי למכון ויצמן - יש להם
מחלקה שעובדת על חקר הזמן. הלכתי לדבר איתם."
"נו, ומה הם אמרו?" ריציתי אותו.
"מסתבר שהם גם חשבו על עניין הלולאה. הם קיבלו מימון לחקור את
הנושא ממיליארדר הונגרי, שהיה צריך לרחוץ את הכלב של אשתו כל
יום ראשון. בכל מקרה, הם הגיעו בסוף למסקנה שזאת לא לולאת
זמן."
"כמה מצער", שיקרתי.
"אבל הצלחתי להשיג מהם מכונת זמן."
"זה נחמד", לא ממש הקשבתי, ולקח לי רגע לקלוט, "מה?"
"כן, מסתבר שלבנות אחת זה די פשוט בשבילם."
"והם פשוט בנו אחת ונתנו לך אותה?" שאלתי.
"לא בדיוק. היו להם כל מיני ויכוחים אתיים ופילוסופיים, אם זה
בסדר לעשות דבר כזה, והם החליטו נגד הרעיון."
"אז מאיפה השגת אותה?"
"אחד מהעובדים שם בנה אותה בעצמו בשביל לנסוע לעתיד, ולגלות מה
קורה בספר הבא של הארי פוטר."
"הארי פוטר..." הסמקתי קצת, "זה... זה מגוחך."
"כן, תעשה לי טובה", הוא אמר, "ראיתי את הפוסטרים שאתה מחביא
מתחת למיטה שלך", הוא חייך.
"השארתי אותה למטה. בוא נלך."
"נלך לאן?" שאלתי בקול קצת לחוץ, אבל הוא כבר יצא מהדירה, והחל
לרדת במדרגות.
"לוינסון!" קראתי מאחוריו, "הוא לא הזכיר במקרה מה קורה בהארי
פוטר?"

ישבנו על דיונה מחוץ לחומותיה של עיר פרסית עתיקה. חלצתי את
הנעל שלי, ושפכתי את החלק הלא מבוטל מהדיונה שנכנס לתוכה.
"רדפו אחרי הרבה אנשים בזמני", הרהר לוינסון, "אבל עד היום, אף
אחד מהם לא רכב על גמל."
לא הקשבתי לו. היה לי חול בשיער, היה לי חול בחולצה, היה לי
חול... "יש לי חול בתחתונים!" צעקתי עליו.
"טוב, כנראה שנצטרך להתקדם הלאה..." הוא התעלם ממני.
"איך לעזאזל נכנס לי חול לתחתונים?!"
"לא נראה לי שזה יצליח פה", הוא אמר באדישות.
"אתה חושב?" אמרתי, והרמתי את גבותיי. "מה בדיוק הסברת לפרסי
ההוא?"
"ניסיתי לשכנע אותו ששלושה מחמשת הכוכבים שמוכרים להם, הם לא
באמת כוכבים."
"למה?"
"דעה רווחת לגבי עניין השבעה ימים בשבוע, היא שזה התחיל
באסטרולוגים פרסים, שהחליטו שיהיה יום אחד בשבוע עבור כל כוכב
שהם הכירו, עבור הירח ועבור השמש."
הסתכלתי עליו והצרתי את עיניי. "ואתה יודע את זה כי...?"
"בדקתי באינטרנט", הוא שלף דף מקופל מהכיס שלו, והגיש לי
אותו.
קראתי את הכתוב בדף.
"אתה צוחק עליי... אנחנו הולכים על פי מה שכתוב באתר הזה?"
"זה אתר ממש טוב", הוא אמר, בטון פגוע.
"תסתכל כאן", הצבעתי לצד של העמוד המודפס, "זאת פרסומת לאתר
פורנו!"
"זה אתר פורנו ממש טוב!" הוא השיב, בטון עוד יותר פגוע. "אני
מניח", הוא אמר, "שאנחנו יכולים לנסות שוב לשכנע את הרומאים
לשנות את השבוע שלהם..."
"ממש לא!" אמרתי במהירות, "הכידונים של השומרים שם ממש חדים."
"כן..." הוא נזכר, "מי היה חושב שכל כך מסובך להיכנס לראות את
קיסר רומא..."
"אולי זה היה יותר פשוט, אם הם היו מבינים את מה שאמרנו",
התחלתי.
"טוב, איך הייתי אמור לדעת שהם לא מדברים אנגלית?!" הוא התפרץ,
"בסרטים אף פעם אין בעיות כאלה."
נשכבתי על החול בייאוש. לוינסון הסתכל עליי וטפח על ברכיו.
"טוב, אף אחד לא אמר שזה יהיה קל".
"אתה אמרת את זה", התרוממתי, "שבע פעמים מאז שיצאנו!"
הוא לא ענה לי. הוא פשוט קם, וניער את החול מהמכנסיים שלו.
"אוקיי, אני מניח שנשאר רק עוד מקום אחד", הוא אמר והתחיל ללכת
לכיוון המכונה. "אתה בא?" הוא צעק, מבלי להסתובב.
"בא לאן?" רצתי אחריו.

היינו על מישור מכוסה דשא שהשתרע עד לאן שיכולנו לראות. השמיים
מעל היו כחולים לגמרי, ולעין לא נראה דבר מלבד זה. רק השמיים
והארץ. השמיים... והארץ.
"לוינסון, תגיד לי שלא..."
"לקחתי אותנו לראות את אלוהים?" הוא חייך.
"אידיוט", כמעט בכיתי.
באותו רגע, הופיעו קווי מתאר בשמיים. כאילו מישהו צייר דמות
מעלינו, אבל לא בדיוק. "תכניס את החולצה למכנסיים", הוא לחש
אליי.
ואז שמענו קול. לא הבנו את מה שהוא אמר, אבל הקול מילא את
האוויר. נדמה היה שהקול עטף אותנו מכל כיוון. הוא בא מסביבנו
ומתוכנו באותו הזמן. לא שמעתי משהו כזה בחיי - התמלאתי השתאות.
לא היו לי מילים.
ללוינסון היו. "אחלה סאונד", הוא אמר.
הדמות, שלא בדיוק הייתה דמות, דיברה אלינו. "מי אתם?" שאל
אלוהים.
"אנחנו..." אמרתי. "אנחנו..." לא ידעתי מה להגיד. "אנחנו דני
ולוינסון", אמר לוינסון. נאנחתי.
"אנחנו בני-אדם", הוספתי. הייתה דממה לכמה רגעים.
"אז ככה יצאתם בסוף..." אמר אלוהים, "נו, מילא."
הרגשתי, איכשהו, שננזפתי. וכשזה מגיע מאלוהים, זה ממש כואב.
"למה באתם לכאן?" הוא שאל.
"יש צרה גדולה שמטרידה את אנשינו, בזמן ממנו אנו באים", ניסיתי
להישמע רציני ומכובד, "באנו לראות אם אי-אפשר לתקן את הצרה
הזאת, עוד לפני שהיא..."
"רצינו לדעת אם אתה יכול לזרז קצת את העניינים", השלים לוינסון
את המשפט.
מלאך הופיע בשמיים מעלינו. הדבר היחיד שהיה יכול להפגין יותר
בבוטות את העובדה שהיה זה מלאך, הייתה אם היה תלוי עליו שלט
ניאון גדול, עם הכיתוב 'מלאך' עליו. אבל אני חושב ששלטי ניאון
גדולים לא נוצרו עד היום החמישי.
המלאך הביט בנו, ונופף בכנפיו פעם אחת. "גבריאל, אלה בני-אדם",
הסביר לו אלוהים.  
"בני-אדם?" התפלא המלאך והביט במחברת שהחזיק. "לא יתכן", הוא
הצביע לכיוון הכללי שלנו, והיה קשה לדעת לאיזה חלק בדיוק הוא
התכוון, " זה אמור להיות גדול יותר, וזה", הוא הזיז את ידו קצת
למטה, "בכלל אמור להיות שם. צריכים להיות יותר מאלה... ופחות
מאלה, ומה..." הוא שמט את ידו, והביט בנו, "זה אמור להיות?"
אני ולוינסון הבטנו זה בזה, אובדי עצות. למזלנו, אלוהים התערב,
וקטע את המלאך גבריאל. "ספרו לי מדוע אתם רוצים שאזרז את
העניינים?"
לוינסון, בשמחה, הסביר לאלוהים על הבעיה עם ימי ראשון, ועל
שביזות יום א', ועל כך שיהיה הרבה יותר טוב, אם הוא ייצור את
העולם ב - נאמר - שלושה ימים, וינוח ארבעה ימים אחר כך.
"אז אתה מבין, אנחנו..." "הבנתי", אמר אלוהים, בצורה שלא
השאירה מקום לפרשנות.
"הוא הבין", אמרנו לוינסון ואני ביחד.
"אבל אני חושש שתוכנית הבריאה מתוכננת בקפידה, ואנחנו לא
יכולים לסטות ממנה בשלב זה. חוץ מזה, אם אני אומר למלאכים
לעבוד יותר מהר, הם רק יזעיפו פנים, ויתלוננו עד... ובכן,
לנצח."
"אני חושש שנצטרך לבקשכם לעזוב עכשיו", פנה אלינו המלאך
גבריאל. לא נראה לי שהוא חיבב אותנו במיוחד. "יש לנו עוד הרבה
עבודה. על פי הלו"ז, עוד יומיים משיקים את החיות. מיכאל פשוט
לא יודע באיזה צבע לעשות את הזברות, הוא איבד את התוכניות
לדולפינים, והאנטילופות הן בלגאן אחד גדול."
הבטנו אחד בשני, ורגע אחר כך, פנינו אחורה לכיוון מכונת הזמן
שלנו. של מכון ויצמן. של הבחור ההוא, שממש אהב הארי פוטר.
הספקנו ללכת כמה צעדים, כשלוינסון הסתובב בפתאומיות, ופנה אל
המלאך, שריחף בשמיים, וסימן דברים במחברת.
"רק הצעה..." הוא אמר, עם יד אחת מורמת ומבט תמים, "אפשר אולי
לעשות את הזברות בצהוב וורוד?" תפסתי אותו בשרוול מיד, ועם מבט
מתנצל, גררתי אותו משם.
"כמה פעמים אמרתי לך לא להגיד דברים, שיביאו עלינו את חרונו של
אלוהים?"
היינו במכונה ובחזרה בבית די מהר, אבל הספקתי לשמוע משהו נוסף,
לפני שעזבנו.
"הם נהיים מאוסים קצת, אחרי זמן מה, הבני-אדם האלה..." אמר
אלוהים. "מה תכננו שתהיה תוחלת החיים שלהם?"
"תכננו שהם יחיו לנצח, אדוני", השיב לו המלאך.
"זה יותר מדי, תוריד את זה לשבעים-שמונים שנה."

חזרנו לחדר המדרגות של הבניין בו גרתי, מותשים.
"מה השעה?" פיהק לוינסון. לא ידעתי. הבטתי החוצה, ונראה שזו
הייתה שעת בוקר. עלינו למעלה, לבית שלי. לוינסון התיישב על
הספה, והפעיל את הטלוויזיה.
"אל תשים רגליים על השולחן", נזפתי בו, "אתה עדיין מלא בחול
פרסי."
התיישבתי ליד השולחן במטבח, מותש, כשמשהו לכד את עיני.
"לוינסון?" שאלתי, והתרוממתי לאט מהכיסא. הוא הסתכל לכיווני.
"אתה בטוח שכיוונת את המכונה להחזיר אותנו ליום שישי?" אחד
מהיתרונות במכונה. יכולנו לחזור לכל יום, אחרי זה שבו יצאנו.
"נראה לי", הוא שפשף את עיניו, "הייתי כל כך עייף, אני כבר לא
זוכר... למה?"
הוא קם מהספה, והביט בעיתון, עד שקלט את זה. "אתה רוצה להגיד
לי ש... יום ראשון עכשיו?"
"אידיוט", אמרתי. "כל הטרחה הזאת!" כבר לא הצלחתי להתאפק. "ולא
מספיק שלא שינינו כלום, גם יום ראשון בבוקר עכשיו!"
המבט של לוינסון היה מקובע ברצפה. "יש משהו שאני חייב לעשות",
הוא אמר, ומיהר אל מחוץ לדלת.
עקבתי אחריו אל המסדרון, ולמעלה המדרגות.

"אתה חייב להפסיק לעשות את זה", אמרתי לו. זה היום הזה. היום
הנורא הזה.
כבר היה מאוחר, ומאז הפעם האחרונה שישנתי, הספקתי לברוח מבחור
פרסי על גמל, להגיע למרחק כמה מילמטרים מהקצה הלא נכון של
כידון רומאי עתיק, ולעצבן במידה מסוימת את אלוהים. כך שלא
הייתה לי שום כוונה לרוץ עכשיו לרכבת.
אבל לוינסון עמד על הגג, וסרב לרדת.
"עזוב אותך נו, יכל להיות יותר גרוע", התחלתי לצטט קלישאות
לחיילים.
הוא לא זז. אני שונא את יום ראשון.