אנחות תענוגות הבשר הגיעו לאוזנו. היללה האיטית ושריקות הרוח
אשר הזהירו אותו לא להכנס, התפרשו כניבי העבר הבאים בעקבותיו.
הוא לא הבין את הסוף המר שהביא על עצמו. הוא נכנס אל החדר
והדליק את האור. היא הייתה שם, חיכתה לו. גם הוא היה שם, איתה.
היא צבטה את לבו השקט עם אנחותיה. האושר שהקרינה הרחיק אותו
יותר ויותר לעבר הדלת. לברוח משם. לראות אותו שם איתה שבר את
לבו. 'אני אוהבת אותך', היא לחשה לו. לחשה באוזנו בזמן שהוא
ישב שם בפינה וראה את הכל. הוא ניסה להסתכל לה בעיניים אבל לא
הצליח להרים מבטו. הכאב. הקור הפנימי השאיר אותו רועד בפינת
החדר. חושך. היא לא התייחסה. בכלל לא שמה לב אליו. היא הייתה
מאושרת. בסיפוקה סיימה ואז פנתה אליו באנחה אחרונה של אושר,
שלווה. היא פנתה אליו וחיבקה אותו. עם גופה העירום על לבו
המתחסד היא ביקשה אהבה. הוא לא יכל להעניק לה את זה. לבו כבר
לא פעם יותר. בבהלה הוא קם וברח משם. רץ רחוק, לבד. היא נשארה
שם באשליותיה. חיבקה את גופתו. חיבקה את חלומותיה. והוא? עוד
בורח. בורח ממנה ומנסה למצוא אהבה. את חלקו השאיר שם איתה.
הגופה הקרה מפיצה סירחון, אבל חשוך והיא לא רואה. עוד בורח
ומנסה למצוא את אותה האחת שלא תעורר בגידה. נמאס לו לבגוד
בעצמו.