סיימתי לאכול ואמרתי "תודה אבא, היה מעוד טעים" הורדתי את
הכלים למדיח ועליתי למעלה לחדר שלי כמה שאפשר לקרוא לו שלי...
נכנסתי פתחתי את המחשב וחיכיתי שידלק כבר והוא כהרגלו -
מטומטם. אז הבאתי לו כמה מכות קטנות כמו שתמיד הייתי מקבלת
מאבא כשהייתי קטנה והפרעתי לו במה שהוא היה עושה (האבא
האמיתי).
ואז סוף סוף המחשב נדלק. "נחמד מעוד שנזכרת" דיברתי למחשב -
כאילו ששמע.
נכנסתי לאינטרנט וכהרגלי לצ'אט כדי למצוא שם אנשים לדבר איתם.
אולי הם יקשיבו חשבתי לעצמי... אולי הם יבינו שמשהו כאן מסריח,
שמשהו כאן לא טוב. אולי יגידו למישהו - שזה היה משהו שאני עצמי
לא יכולתי לעשות. אבל יותר מכל כשניכנסתי לצ'אט קיוותי להכיר
אנשים חדשים ולחיות במין עולם וירטואלי שכזה ששם תהיה לי אהבה
ואנשים שאכפת להם ממני ושידאגו לי.
ליצור סוג של קשר שבנוי על שקרים, אהבה, אכפתיות וקצת מכל
השאר. שקרים למה? כי אני לא באמת יכולה להרשות לעמצי להגיד להם
"שלום. אני שחף. נולדתי ברחובות. לאמא זונה שהכירה את אבא שלי
כי הוא סרסור. ושלפני 9 שנים עברתי לכאן - איפה שאני נמצאת
כרגע - בחיפה. עם משפחה אומנת, שנותת לי כל מה שאני באמת צריכה
חוץ מהקשבה, הבנה, חום ואהבה. אפשר להגיד שהם נותנים לי כסף,
אוכל, ומקום לחיות בו. זהו פחות או יותר."
את זה - אני לא יכולה לספר לאף אחד. זה סוד. אם אנשים ידעו הם
רק ירחמו עליי יותר. הם לא יפסיקו לדבר. ולהגיד לי "אוי, שחף
חמודה למה לא אמרת כלום? למה לא סיפרת לנו?" כאילו שבאמת אכפת
להם.
לא אכפת להם מכלום חוץ מהתדמית שלהם, מהכסף שלהם, ולמי יש בת
יותר חכמה. או למי יש בן יותר ספורטיבי. חוץ מזה מכלום לא אכפת
להם. ובטח שלא ממני! אז שישמרו את הצבועות בצד כי אני לא הולכת
לספר כלום. אז כרגע אני במאמצים ליצור קשר דרך הצ'אטים ואולי
ככה כן יאהבו אותי.
אז את מאמציי הקשים התחלתי בזה שישבתי רגל על רגל וחיכיתי
שמישהו יתחיל איתי שיחה, כי הרי אני לא הולכת להתחיל שיחה. גם
אני לא טובה בדברים האלה וגם כשאני מתחילה את השיחות. זה לא
מוביל לשום מקום. אז ישבתי וחיכית עברו חמש דקות, עברו 10
דקות, עברו 15 דקות - ואז זה קרה פתאום משום מקום מישהו שלח לי
הודעה - "אופק, שלום לך" "מה שלומך?" (אופק זה איך שאני קוראת
לעצמי בצ'אטים)
ואז ישר עניתי "בסדר ומה שלומך אתה?" וככה התחלנו לדבר וגיליתי
שהוא לומד בבצפר שלי, שתי שכבות מעליי - לא ידעתי מי הוא כי
היה לו שם בדוי כמו לי, השם הבדוי שלו היה, שחר... וזה הצחיק
אותי כי זה דומה לשם האמיתי שלי. ואז לאט לאט השיחה התפתחה
יותר ויותר ונהיינו ידידים ממש... ידידים. וזה כבר עשה לי
כיף.
כי היתה לי תחושה שזה לא הסוף.
להיום סיימנו לדבר, אבל קבענו להמשיך לדבר מחר.
אז נחכה, ונראה מה יהיה.

יום אחרי חזרתי מבית הספר, ושוב ישבתי לאכול - סיימתי לאכול
ואמרתי "תודה אבא, היה מאוד טעים" הורדתי את הכלים למדיח
ועליתי למעלה לחדר שלי כמה שאפשר לקרוא לו שלי...
נכנסתי פתחתי את המחשב וחיכיתי שיידלק כבר והוא כהרגלו -
מטומטם. אבל הפעם - תוך חמש שניות הוא כבר עבד, וזה היה נחמד.

לא הייתי צריכה להרביץ לו.
ושוב, כהרגלי נכנסתי לאינטרנט, משם לצ'אט, עכשיו לא עניינו
אותי אנשים אחרים, רק "שחר". רק "שחר" עניין אותי, רק ממנו היה
אכפת לי. וכמו שקבענו בשתיים וחצי התחלנו לדבר.
והוא שלח את ההודעה - שזה עוד יותר היה נחמד.
אז התחלנו לדבר וכמו בכל התחלה "היי, מה קורה? מה נשמע? מה
חדש? ומה אצלך?". (והרי הוא יודע שאני בבית ספר שלו) אז הוא
פתאום שאל אותי "אז מה אופק איזה כיתה את? אני רוצה לראות
אותך!" פתאום היו לי מלא, מלא, מלא, פרפרים בבטן.
וגם אני רציתי לראות אותו אבל פחדתי. פחדתי מאוד.
אמרתי לו, "באיזה כיתה אני - אני לא אגיד לך. לפחות לא עכשיו,
אבל בוא ניפגש ליד עץ האלון הגדול בהפסקה השניה". והוא ישר אמר
"אוקי. וואי אני כבר משתוקק שיגיע מחר." שמחתי.

יומיים אחרי היום הראשון
קמתי בבוקר ולבשתי את הדבר הכי יפה שהיה לי בארון. התקלחתי.
הסתרקתי ושמתי קצת מהבושם של אמא (האמא הלא אמיתית שלי),
סידרתי את השיער יפה ויצאתי לבית הספר. וואי, הייתי כל כך שמחה
באותו רגע. היה צילצול ונכנסתי לשיעור הראשון (מתמטיקה - שיעור
כפול = שיעמום כפול) והזמן לא זז. וואי כמה אני רוצה שיזוז
כבר.
אחרי איזה חמש שעות של שיעמום (זה ניראה לי כמו נצח אבל בעצם
זה היה שעה וחצי,) היתה ההפסקה הראשונה ואחר כך עוד שני
שיעורים משעממים מאוד (היסטוריה - אני שונאת את המורה או אפשר
להגיד פוחדת מהמורה, ושיעור תנ"ך שזה בכלל משעמם ושם הזמן גם
זז במהירות אפסית.) אז גם שני השיעורים האלה נגמרו - וטוב שכך.
ואז היה עוד צילצול שמסמן את ההפסקה השניה והלכתי מפוחדת
ורועדת לעץ האלון הגדול, הלכתי ולא היה שם אף אחד.
התחלתי לקפוא מרב פחד, רציתי לחזור הביתה, התחלתי להרגיש לא
טוב. ואז... בום! "אופק!" "שחר" צעק לי. הסתובבתי ראיתי אותו
והתעלפתי. זה מה שאני זוכרת עכשיו אני בבית חולים.
מה היה בין לבין - אני לא יודעת. פקחתי את שתי העיניים
והסתכלתי מסביב. הסתכלתי על היד שלי וראיתי שתקועה בה
אינפוזיה, הסתכלתי על התקרה וראיתי את הדבר הכי לבן שראיתי
מימיי.
הסתכלתי על הכיסא שהיה לידי ו"שחר" ישב שם. הרגשתי סחרחורת,
הרגשתי שאני עומדת שוב להתעלף- אבל לא. לא קרה לי כלום.
המשכתי להסתכל וראיתי את הוריי הביולוגים - אמא זונה ואבא
סרסור - והם נראו לי שונים מאוד מאיך שהם נראו לי פעם כשהייתי
בת 5.
היתה לי סחרחורת והתעלפתי שוב.
הפעם כן זכרתי מה היה בין ההתעלפות לבין ההתעוררות מההתעלפות.
ראיתי שחור. הרבה שחור.
התעוררתי (שוב) והכל נראה כמו קודם - אינפוזיה ביד. תקרה לבנה.
לידי "שחר" שאגב - עדיין לא ידעתי את שמו האמיתי, אבל הוא היה
הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי חוץ משוקי - הכלב שלי (שלא
תגידו שאני מקפחת.) וגם ההורים הביולוגיים שלי היו שם. נראו
שונים מפעם. מלפני 9 שנים.
ניסיתי לזוז - אבל לא יכולתי. ניסיתי לדבר - אבל לא יכולתי.
ניסיתי לבכות אבל לא יכולתי. ניסיתי לחיות אבל לא יכולתי.
ואני שחף. זאת שאף אחד לא באמת מכיר, עדיין לא יכולה לחיות.
לא יכולה לזוז. לא יכולה לדבר ולא יכולה לבכות.
יכולה רק לחשוב לעצמה. אבל מי שומע? מי מבין מה אני רוצה?