יושבת על עדן החלון,
מסתכלת על המקום הקר,
שפעם קראה לו הבית,
והיום הוא מקום חלול

בלי נפש חיה,
ובלי חום של אהבה,
הולכת בשביל חשוך,
מחפשת נקודת אור

שתאיר את עולמה,
אינה יכולה להמשיך,
נופלת ומנסה לקום,
אך הדמעות נופלות

הכל נעלם בשניה,
בלי זמן למחשבה,
מתוך ברירה של בחירה,
הכל נעלם כאילו לא היה,
ודמעות הדם יורדות,
כגשם על פני האדמה,
משקות את הכאב,
והמחשבה אינה בורחת,
להיות לבד,
דבוקה אליה בפחד

שוכבת על הדרך החשוכה,
עם ידיים מושטות אל הכוכבים,
מנסה לתפוס מנסה לאחוז,
אך הכל כל כך רחוק

הדמעות היבשות,
הרוק הסמיך בפה,
מראה שאין דרך חזרה,
אפילו בשבילה

מביטה בצללי החושך,
מקשיבה לרשרוש העלים,
לבדה בעולם של כאב,
בודדה עם כל הכאבים

הכל נעלם בשניה,
בלי זמן למחשבה,
מתוך ברירה של בחירה,
הכל נעלם כאילו לא היה,
ודמעות הדם יורדות,
כגשם על פני האדמה,
אך הפעם אינם מגדילים כאב,
אלא מחיים את פעימות הלב,
כי התקווה איננה נעלמה,
שוב יש בחירה להתחלה

יד מושטת אל הכוכבים,
נתפסת ונמשכת למעלה,
על הרגליים נשענת,
את הרוק בולעת

וקול הדמות מהדהד באוזנה:
"מה שנגמר היום,
יתחיל מן ההתחלה מחר,
ושוב תהיה לך את זכות הבחירה"