שוב אותה הרגשה של ריקנות שאותי ממלאה,
הופכת את עורי מבפנים החוצה,
ממלאה את כל החורים שנותרו מוגנים,
על ידי רגשות ומחשבות,
קיר זכוכית הפריד והתנפץ לרסיסים,
כוח הריקנות חזק ומכאיב,
אבל את איש זה לא מעניין כאב של אחרים,
רק את כאבם שלהם מרגישים,
בלי להסתכל מסביבם,
בלי לראות את סימני המצוקה,
סגנון של חריטה עמוקה,
מגע של פלדה חמה,
חלון ראווה שהתנפץ,
סדק שלא נעלם,
חלל מלא בריקנות,
שתיקה מחרישה אוזניים,
ועדיין...
איש אינו שומע,
גם כשהצעקה מגיעה לכל העולם,
לכל עץ ולכל חי,
ואני נשאר מבולבל ופגוע
לעזור לכל מי שצריך
ולהשאר שרוע ומדמם
ועדיין כולם חולפים על פניי,
כאילו אני מוצג בחלון ראווה,
בובה לעזרה, אחריות שאינה פגה,
רק לאחסן ולהשתמש בצורך עת,
בובה שמלאה בריקנות במקום קש,
אבל לאט לאט גם ליבה נחלש.