יש ימים גשומים כאלה שבהם, למרות שיש שמש, קר ויש המון עננים
שמסתירים אותה. יש ימים כאלה שבהם יש גשם סתם, אבל תמיד יש גשם
כשאנשים רבים בוכים.
בהלוויות אנשים בוכים והשמיים בוכים איתם. הבכי של האנשים לא
מספיק מהול בעצב אז השמיים משלימים את החסר, כאילו הטבע עצמו
עצוב על אובדן האיש שעכשיו ההמון בוכה  עליו.
העצב שמישהו מת הוא עצב נוראי. קשה מאד לקבל את המצב הזה,
שבנאדם שאהבנו, הכרנו, היינו אינו נמצא יותר בסביבה, אך ורק
בזיכרון של האנשים שסבבו אותו.
החיים שלנו זורמים כמו גשם על חלון האוטו שנוסעים מהר, לפעמים
לא שמים לב כמה טיפות כבר עברנו ורואים רק את הזרימה של כולן
ביחד, המוות שלנו הוא כמו הטיפות הקטנות שנשארות לבד ומתייבשות
על האוטו אחרי הגשם.
כשמדברים על בנאדם שמת אנחנו שוב מתמקדים בטיפות הבודדות הללו,
שיורדות בגשם. מתמקדים בכל אחת מהן ולא בזרימה הכוללת, כי כל
אחד הכיר את הזרימה של אותו בנאדם ולפעמים טיפה אחרת או דומה
למישהו אחר שגם כן היה בזרימה הזו ביחד עם האוטו שלו.
העצב הכי גדול, גם מבחינת האנשים וגם מבחינת הטבע, הוא פרדה
מאדם בקיץ.
בקיץ אין טיפות ואין גשם, כך שהטבע לא בוכה מבחוץ, אבל בפנים
הוא זועק. הכאב הוא הרבה יותר גדול בקיץ, זו תקופת התחלה מחדש
של הטבע, שלנו. אנחנו יוצאים מהאפור והשחור אל הצבעוני והשמח
ומי שהולך בעקבות הטיפות והאפור נחשב כעצב גדול אף יותר מאשר
בימים הגשומים.
אף אחד לא רוצה להיפרד מהאהובים עליו ובכלל מחייו בעולם, לכן
כל אחד צריך לקחת את האוטו שלו, להמשיך את הזרימה של הטיפות
ואף פעם לא לתת להן להתייבש, כי בעולם כזה של ג'ונגל של
מכוניות, טיפות, גשם, שמש צריך להיות ממש גאון, כדי לשמור על
הטיפות הבודדות האלו שלא יתייבשו.