"חיים, אני מתגעגע"
זה מה שחשבתי לעצמי כשריחפתי בין חלום למציאות, כשהרוח ליטפה
את כנפיי השחורות, כשדבר לא יכל לפגוע בי יותר.
ידעתי שאנשים זקוקים לי, אבל רציתי, אני רציתי לחיות שוב.
רציתי להרגיש את מה שבני האדם מכנים אהבה, שנאה, רחמים...
הלב שלי פתאום נזכר בכל הדברים האלה, כל הדברים שאבדו כשהפכתי
למלאך.

אבל ידעתי שאני נשאר איפה שאני, לנצח.
ידעתי שאני לעולם לא אזכה לאהוב שוב כמו בני האדם, ידעתי שאני
לא אשנא יותר את אויבי, ולא אראה יותר את מבט הפחד על פני אלה
שאני עומד להרוג.
ריחפתי מעל פני הים, וראיתי את ההשתקפות שלי על פני המים.
המים שאני לא יכול לגעת בהם יותר לעולם.
רק העיניים האדומות שלי זרחו בלבן עליהם.
לא ראיתי יותר נשמה דרך החלון הזה.
אני כבר לא מפחד יותר משום דבר, אני לא מפחד מהמוות, אני כבר
נמצא בו.
ורק הקול שלך, נוגע במה שנשאר מהלב שלי, פוצע אותו, גורם לי
לדמם כמו פעם.
אני רק מפחד שאני לא אצליח לחיות שוב.