מה אתה עושה כשהאמונה שהרגע הבא יביא איתו משהו מדהים או אפילו
טוב נעלמת, כשסטיקרים על מכוניות נראים כמו אופיום להמונים,
מעין קונספירציה מרושעת בצבעים שמחים ונוצצים שצורבים לך
בתודעה משפטים כמו "ניסים קורים" ו...
מה אתה עושה כשבלילה אתה חושב על דברים שאדם רגיל היה מפחד
לחשוב עליהם ביום, כשהחומרים שאתה דוחף לעצמך כדי לא להרגיש או
כדי להרגיש כלום כבר לא "ממש" עובדים, אפילו הם כבר התייאשו
והפכו למעין ערפל אפרפר שקוף עצוב.
כשהשתיקות לא נכפות עליך אלא זה המצב הטבעי, המוח שלך פשוט
מתקשה להסתדר עם העובדה שמישהו שם בחוץ יציץ לבלאגן, לריח השתן
החמוץ, לזנב המקופל בין הרגליים ולמבט התבוסתני שמחפש קצת
סימפטיה, אפילו חיוך סתמי לא מתחייב. מה היית עושה?