"מה בין תיאור של פרח לתרח זקן שכמותי, בנעוריי כבר ידעתי כי
הזמן הוא יצור החלטי.
התנועה הנסתרת של שיני הזמן הטוחנות, בגופי ונשמתי עשתה
שמות.
לא מזמן עוד הייתי צעיר רענן ואילו היום זקן ונרגן."

הוא חורט את השיר הקצר שכתב על הספסל בגן הציבורי ליד הים שבו
הוא יושב כל יום, מסתכל בעיניים קהות על הבחורות הצעירות
שיוצאות נוטפות מהמים. לפעמים, כשעיניו מזהות צדודית יפה הוא
שולף בזריזות רועדת את משקפי הראיה הקטנים שלו מכיס החולצה
וממשיך במבט בוחן ומתעמק בעוקבו אחר קווי הגוף של הנערות. נערה
צעירה ויפה נותנת בו מבט קצר וחושבת לעצמה "זקן חביב".

הוא מצידו מנסה לפענח האם יש סיכוי שהיא זונה ואיך עליו לגשת
לנושא מבלי למצוא את עצמו בתא המעצר על הטרדת קטינות או משהו
בסיגנון שבודאי יבדר את שני החברים היחידים שנשארו לו בחיים
ויגרום סבל רב לילדיו שאותם הוא במילא לא סובל.

הוא בן שבעים וחמש, כועס על הזיקנה, ומאז שאישתו נפטרה לפני
עשר שנים בשנתה ללא כל הודעה מוקדמת מבלי לתת לו זמן להתכונן
גרמה לו לאבד מעט משפיות דעתו. הוא יושב שם כל יום על הספסל
ובוחן את החיים, מעביר בראשו שוב ושוב את ימי הזוהר שלו כשהיה
צעיר ומציל וכל הבחורות בחוף הים אהבו אותו. מאז הצטמק, ועורו
השחום והחלק הפך לקלף כהה ומקומט.

את שני ילדיו אינו סובל מכיון שהם מזכירים לו את אשתו שהלכה לה
כך בלי לומר מילה,
כשהסתובב בבוקר להעיר אותה גילה גופה, חיוורת, קשה ומתה, כמו
שהוא עתיד להיות. משהו התפוצץ בתוכו, הקירבה הזאת למוות הרגה
משהו בתוכו.
לפני שהוא הזמין את האמבולנס הוא ישב בסלון במשך שעתיים, שתה
קפה וחשב עד כמה המוות היה קרוב אליו כל הלילה ולא לקח אותו,
למה? למה הוא צריך להישאר מאחור לסבול ממיחושים וחולשות
ותרדמות לא צפויות ואובדן שליטה כל כך עצוב על החיים שהיו פעם
שלו.

הוא לא קיבל תשובה, כמו כל זקן ממורמר ששאל את ה"שאלה" לאורך
הדורות. אבל הוא לא יכל להמנע מלחפור עד זוב דם בנשמתו המיוסרת
בחיפוש נואש אחרי תשובה, הילדים שלו, שעד לפני עשר שנים היו
מקור לגאווה ואהבה הפכו למטרד מיד אחרי מות אימם, לטעמו אמם
נטשה אותו מאחור והוא כעס עליה בסתר ליבו על כך שהשאירה אותו
למרות שידעה עד כמה הוא סובל.

הם צילצלו כל יום, הם שאלו אם הוא צריך משהו ואם הוא רוצה לבוא
לבקר או שהם יבואו אליו, בנו אף קנה דירה בבניין סמוך כדי
שיהיו קרובים יותר והוא יוכל לראות את הנכדים אותם סבל אף
פחות. הוא נרתע מקרבה, הוא רצה שישמרו ממנו מרחק ויתנו לו
לחיות את חייו, הוא פחד שהם ידעו כיצד הוא מעסיק עצמו כל
הימים, שיחשבו שהוא השתגע או הפך אשמאי זקן, הם גם היו צודקים
אבל מנקודת ראותו מהספסל בגן הוא רצה רק לגעת, לנשום, להרגיש
את הנעורים המתוקים האלו.

נערות צעירות נגעלו מגופו אבל היו גם כאלה שאהבו את כספו
והסכימו תמורת כסף לתת לו לגפף אותן בידיים כבדות ולהרגיש
אפילו לכמה דקות שהוא צעיר שוב והן נכנעות לקסמיו. שוב ושוב
היה חוזר לאותו זיכרון שיכל להיות באותה מידה גם חלום ובו הוא
בסוכת המציל ושתי נערות צעירות עורגות מעליו ומלטפות אותו לפי
מקצב רחש הגלים המתנפצים אל החוף, ואז הוא מקיץ שולף בזריזות
את סכום הכסף הקבוע ודוחף אותו בעדינות לתוך בגד הים של הנערה.


הוא מרגיש רע, הוא שוב זקן חלש ומקומט שאינו יכול אפילו לשכב
עם הנערות הצעירות אותן הוא מצליח לשכנע, חולצת הצווארון החומה
שלו, פריט אספנים מתחילת שנות השבעים התקמטה והוא מיישר אותה
בידיו נאחז במשענת הספסל כדי להרים עצמו למצב עמידה, מתיישר עד
כמה שיכול ומתחיל לצעוד הביתה שם מחכה לו דירה ריקה וקרה עמוסה
בפריטי חיים משותפים ואוהבים שהסתיימו בבגידה.