לסבא שלי היו את השלפוחיות האלו בידיים. כמה ששנאתי אותן. הן
ייצגו בשבילי את זיקנתו, אולי גם את סניליותו, כי הייתי ילד,
ולתומי חשבתי שזה בגלל שהוא פשוט שוכח לאפר את הסיגריה, ולכן
נכווה כל פעם מחדש. היום, אני מביט בשלפוחית שלי, זו שנמצאת
באצבע יד ימין, משפשף בגועל וחוסר נוחות, אבל היא שם, עד אילם
למספר הרב של הסיגריות שאני מחסל. היא שם, כי אני מוצץ כל אחת
עד תומה, רוצה עוד שאיפה אחת של חיים, שקט אופורי, התעסקות
בטפל. והיא מסתיימת, ואני כעבור דקותיים כבר מוציא את חברתה
מהחפיסה, מדליק בשקיקה בוערת. הגיל המטומטם הזה של הצבא, שבו
החברה מכתיבה לך את חייך, ושקרן מי שאומר אחרת, ואתה מתחיל
לעשן עם כולם, וחושב לעצמך שמיד אחרי הצבא אתה מפסיק. ואחרי
הצבא, בטיול, אתה מבטיח לעצמך שאתה מפסיק בחזרה ארצה, ואחרי 5
שנים אתה כבר בשכנוע עצמי שאתה יכול להפסיק מתי שאתה רוצה, כי
הרי הפסקת כבר פעם לאיזה שלושה חודשים (או אולי בכלל שלושה
שבועות. זה היה כל כך מזמן, אז מי בכלל זוכר, וחוצמזה, שכנוע
עצמי עושה נפלאות...) אז לא צריכה להיות לך בעיה להפסיק שוב
מתי שרק תרצה. והרי היית כבר מפסיק אם לא היה את הסיפור הזה.
לא זוכר בדיוק כבר איזה סיפור, אבל לבטח היה זה סיפור מהסרטים
כי הרי "חזרת" לעשן "רק" בגללו. בינתיים 20 שורות ובלי סיגריה,
אבל עוד מעט נגמר העמוד, והבאה כבר מסיחה את הדעת. צריך רק
להיזהר מהסוף.