על גבה, מותשת ושחוקה עד דק הייתה אליס, כשהופיע השפן הלבן
לראשונה. הוא עצר לידה, מופיע לפתע מעל ראשה, מפתיע אותה,
אפילו מבהיל אותה - בכל זאת שפן מגודל שכזה לא רואים כל יום
ועוד אחד לבוש כמו ג'נטלמן אנגלי. הוא לא אמר כלום לאליס רק
הסתכל בפניה במבט שנראה לאליס זועף במקצת, והסתלק מעל פניה.
אליס הרימה את ראשה במאמץ רב, התהפכה על צידה כדי שתוכל לעקוב
במבטה אחרי אותו יצור מופלא. הייצור קיפץ והתרחק ממנה ונעלם
לפתע באפלת החדר. אליס ניערה את ראשה בחוסר אמון ואז התעשתה
והבינה שאין שפנים ענקיים, אפילו לא בשעות לילה מאוחרות
ואפלות.

ליאת הייתה שותפתה של אליס בשנה האחרונה מאז שאליס עברה לגור
בתל אביב. הדירה של שתיהן שכנה בדיזינגוף 43, ממש מרחק של כמה
צעדים מדיזינגוף סנטר הידוע. הדירה השקיפה על הרחוב המוצל בעצי
אלון מהקומה השלישית של הבניין. המרפסת שחוברה לדירתן התנשאה
מעל חצר משותפת לכמה בתי דירות, וממנה ניתן היה לראות רחוב אחר
שחתך את דיזינגוף - רחוב שעליו השקיפו אליס וליאת שעות רבות,
אך מעולם לא הלכו בו ואף לא חשבו בלבן להכירו. מוזר הוא
שלפעמים הדברים הם כאלה, כי רבים הדברים שנוגעים בחיינו מגע של
קרבה פיזית אך לא נכנסים אליהם לעולם מלבד איזו הצצה קלה או
רפרוף של כנף הבגד, משל נדחו במין מבחן בד גדול של החיים, או
שמא הושמו ברשימת המתנה ענקית ועלומה, ממתינים ליומם. רצה
המקרה וכך היה עם אותו רחוב ואף עם רחובות רבים שהקיפו את ביתן
וסביבת מגוריהן של אליס וליאת, ובכל זאת הבל הוא לדבר בהם -
הרי לא בכך סיפורנו.
ליאת גרה באותה דירה שנתיים ארוכות לפני שאליס הפכה לשותפתה.
ארוכות משום שהזמן יש לו תכונה מעצבנת לזחול לאיטו כאשר מצב
רוחנו אינו מרומם. מכאן שמצב רוחה של ליאת היה פחות ממרומם ואף
גרוע מכך וכל זאת משום ששותפתה לדירה הייתה טיפוס רעשני וחסר
התחשבות. לא נתעכב על הכלים הלא מודחים שהייתה משאירה בכיור או
העובדה שבכל השנתיים שגרו במשותף השתתפה לא יותר מפעמיים-שלוש
בניקוי הדירה. אלה, כמה שהציקו לליאת לא הפכו אותה לטרודה או
חסרת מנוחה. ליאת נערתנו לא נרגנית היא ואף נוחה לבריות, עד
כדי כך שלא הייתה אף רוגזת כאשר אותה ברייה משוקצת הייתה
מרהיבה עוז ומכלה את המצרכים שליאת עצמה קנתה בלי מילה של
התנצלות או רגע של חרטה. כל אלו, עם חוסר הנעימות שבהם היו
זוטות עבור ליאת, כי מה שהרתיח את דמה, מה שהוציא אותה מכליה,
מה שהדיר שינה מעיניה היה משהו אחר בתכלית. אותה שותפה מעצבנת
שנקרא לה לשם הנוחות אנה, ואם לא משום שנוחות היא בראש מעיננו,
אזי משום שזה היה שמה. אותה אישה-נערה חסרת בושה הייתה, אם
לומר במילים עדינות, בעלת חיי חברה פעילים מאוד. אין הכוונה
כאן למסיבות ענק שהייתה מארגנת בחדרה שהיה בסך הכל חדר רגיל
בדירת סטודנטים בתל אביב, משמע חדר לא כל כך מרווח. גם לא
מדובר כאן בחברות פעילה באיזה מועדון או מפלגה שדרשו ממנה
מבצעי ארגון גדולים שוודאי תשוו בנפשכם שעלולים היו להחריד את
שלוות הדירה הקטנה- הרי כבר אמרנו שלא מדובר כאן באשת חברה
מוצלחת. אך עם כל תכונותיה המעצבנות הייתה אנה נערה מושכת עין
בצורה מרגיזה.
לא נכביר במילים על עיניה הכחולות המבריקות או שיערה האדום
הבוער ולא נזרה חול בעיני הקורא- לא מדובר היה בנערה שגזרתה
ומראה היה מראה של יפהפייה שהייתם מדמים שהיא בוודאי דוגמנית
או שחקנית מפורסמת- לא ולא.
אך גם בלי שתהיה משהו מעין זה, הייתה אנה נערה מושכת ומשוחררת
רסן מכל בחינה ובעיקר בכל מה שקשור היה לענייני בשרים. בוודאי
תשיתו לבכם שהולך אני סחור-סחור בעניין אותה נערה וחוויותיה
הליליות, כאשר כל קורא שפוי בוודאי כוסס ציפורניו בשקיקה לאיזו
עצם קטנה של פיסת עור חשוף או בגד מושלך לפינת החדר או דברים
שכאלה. אך שואל אני אתכם, האם שפויים אתם באמת בתשוקתכם זו
שהרי מה אוכל לתאר בעניין זה שעיניכם הרואות לא שזפו בימיהם?
מה אוכל להוסיף שלא ידעתם על פלאי תענוגות הגוף, על מעשי
האהבים מלאי התשוקה ונוטפי הזיעה שהתרחשו בוודאי או יתרחשו יום
אחד בחדרכם אתם? ואם כל אלה לא שכנעו אתכם, ספקנים שכמותכם, די
שתאמרו לעצמכם שאני איש גחמן כרבים ממספרי הסיפורים, ואף גם
גאוותן ומה בכך תשאלו? הרי שמכל הטענות שהעליתי, מעל כולן
עומדת הטענה שאין ברצוני להפוך את סיפורי לסיפור זימה שכל אחד
יוכל למצוא תחת כל עץ רענן- לא ולא. בוודאי טיעון שכזה, בלי
להוריד כהוא זה מתקפותו, עשוי להרתיח כמה מהקוראים- ואף אם
אנשים סבלניים הם. לכן אוסיף ואלמדכם סוד מקצועי קטן שאך אם
תסכיתו ותואילו להבינו אולי תתרצו ותתנו לזעמכם לשקוט.
עבדכם הנאמן- והרי תבחינו מיד שמוכן אני להיות לעבדכם אם תרצו
והיכן תוכלו למצוא מספר שמוכן לדברים שכאלה ללא תנאים מוקדמים
כלל? וכדי לא להרתיחכם שוב, אחדול מהשתטות ואפנה לעניין עצמו-
מחזיק אני בדעה שיש לציין שלא שלי היא אלא רק מושאלת מגדולים
ורבים ממני, שישנם מקרים רבים שבהם תיאור של מעשה במילים עלול
רק לפגום בדמיונו העשיר של הקורא, שבוודאי מכיר את גחמותיו של
הקורא אלף מונים יותר ממה שעבדכם הנאמן מכיר, והרי לא תכחשו
שאנשים נאורים ובעלי דמיון אתם? ואף כדי לפייסכם עוד אנדב לכם
עוד פרט מידע קטן מסודות חדר המיטות של אנה שישקיט במעט את
רעבונכם ואם תטו לבכם לנדיבות כלפי עבדכם הנאמן, נקבע כך
בינינו לבין עצמנו שלאחר אותו פרט, לא אהיה חייב לכם דבר באותו
חשבון פנימי שמנהלים אתם איתי, שיש לציין שלמרות שלא הוגן הוא
בעליל-שהרי מעודכם לא הכרתם אותי, אינני נוטר לכם טינה עליו.
הדבר שהרתיח מעל לכל את ליאת בחיים המשותפים עם אנה היה המנעד
הקולי הרחב שבקע מגרונה של האחרונה. לילותיה של ליאת, לא לילות
היו. לא אחת ישבה בשעות הלילה המאוחרות מול מקלט הטלוויזיה
שבסלון דירתן ונקפה את השעות האבודות מפאת הרעש הנורא שהחריד
אותה משנתה. לאחר שנתיים שכאלה לא נופתע כלל מאושרה המופלג של
ליאת על השותפה החדשה שלה. הערה קטנה-וודאי תבחינו שמשתדל אני
עבורכם מול דמיוני הגחמן, שהרי לא מן הנמנע הוא שאותו שובב חסר
תקנה היה מונע ממכם פרט חשוב זה רק כדי לבחון את סבלנותכם-
שראוי היה להזכירה בשלב זה של סיפורנו, שאותה שותפה מעצבנת
סיפקה לכל אדם שפוי סיבות רבות לחדול מלגור עמה בכפיפה אחת, רק
שאיתרע מזלה של ליאת ואותה ברייה מעצבנת הייתה גם קרובת משפחה
מדרגה שנייה של בעלת הבית של אותו בניין. הנוחות שבאותה דירה-
בקרבתה למקום עבודתה של ליאת מנעו ממנה לעבור דירה וכך אירע
הדבר שכאשר עזבה אנה את הדירה ואליס נכנסה במקומה, הייתה ליאת
המאושרת באדם.
מיום שנכנסה אליס לחדרה הישן של אנה, השתנו חייה של ליאת ללא
היכר. הדירה הפכה להיות מופת של ניקיון וסדר, ולא בזכות עמלה
של ליאת לבדה. מעבר לכל שרר תמיד ניחוח עדין ונפלא של יסמין
שנבצר מבינתה של ליאת, כיצד זה מצליחה אותה שותפה נפלאה
להשרותו על דירתן המשותפת בכל זמן. מלבד הלילות השקטים
והנעימים שחזרו להיות נחלתה של ליאת, היו הימים חוויה מרגשת לא
פחות. אליס הייתה בשלנית מופלגת ולא רק שמעולם לא כילתה את
תכולת המקרר אלא שמרוב שנהנתה ממלאכת הבישול -מיותר לציין
שליאת נהנתה מתענוג האכילה- החליטו השותפות לקנות את מצרכי
הבית במשותף מה שתרם עוד לאווירה השיתופית המושלמת שהלכה
והתרקמה בין שני השותפות. מוצא אני שראוי לציין זאת, שהרי ישנם
קוראים שבוודאי ישוו זאת בנפשם, שלמרות כל הדברים הנפלאים שהיו
בחיים המשותפים, החברות שבין ליאת לבין אליס לא חרגה מתחומי
השותפות הטובה. והרי לא מן הנמנע ששותפות טובות יהיו גם חברות
טובות, אך לא כך היה המקרה בין שתי גיבורות סיפורנו, ולא אוסיף
ואסביר את הדבר שהרי לא כל דבר דרוש הסבר ואף אזכיר לכם בכל
הענווה כי קשה הוא המאבק באותו דמיון גחמני (ומכיוון שכבר
התוודעתם לשד משחת הזה, אולי אף נקרא לו בשם כי כבר הזכרנו
שנוחות היא בראש מעיינינו- שמו יהיה דמיאן).
אז כמו שכבר הבנתם או בקיצור רב נסכם שאליס וליאת חיו בשלווה
רבה ובשיתוף הרמוני, ואף היו ממשיכות לחיות כך- אם היה מתמזל
מזלן- שנים רבות, לולא אותו לילה גורלי שסיפורנו עוסק בו. והרי
לילות טבען שיבואו אחרי ימים, וכך גם היה המקרה באותו לילה
גורלי.
ביום שקדם לאותו לילה גורלי, היה זה יום ככל הימים רק שמשהו
בכל זאת היה קצת שונה בו. ליאת חשה כבר כמה ימים שמצב רוחה של
אליס אינו כתמול-שלשום, ובעיקר ניכר הדבר בשעות שהייתה יושבת
לה על אותה מרפסת ובוהה כלפי אותם רחובות, מהרהרת בלך-תדע-מה,
ונראית עגומה באופן כללי. באותו היום התיישבה ליאת לצידה של
אליס על הספה שהייתה במרפסת, ועשתה זאת מתוך כוונה לדובב את
שותפתה ואולי לעודד את רוחה שהיה נדמה כי הייתה זקוקה לעידוד.

"מה אוכל אותך, חמודה?" פתחה ליאת כשהיא מגישה לאליס את כוס
הקפה האהוב עליה, שהכינה מבעוד מועד. אליס כמעט ולא הבחינה
בבואה של ליאת, או כך היה נדמה לפחות מתנודת הראש המאוחרת
שלאחריה רק הגיעה התשובה לשאלה.
"לא כלום...." ענתה אליס בקול מהורהר, מין "לא כלום" שכזה שכל
אחד יכול להבין שדווקא "הרבה מאוד" מסתתר בו.
-"אל תהיי כזאת, אליס. כבר שבוע שאת ככה"
-"ככה, איך?" ענתה אליס במבט מופתע.
ליאת הבינה כי מדובר במקרה קשה של הדחקה ולא וויתרה לאליס
"מותק, אני מכירה אותך כבר די הרבה זמן, ואף פעם לא ראיתי אותך
כל כך... מרוחקת. זה משהו שקשור לבחורים? כן, אני בטוחה שזה
זה..." אליס הסמיקה מיד ולצופה התמים בוודאי היה נדמה שלא נערה
בשנות העשרים ומעלה לחייה היא אלא בת טיפש-עשרה צעירה
וחולמנית.
לאחר לחץ קל עד בינוני, נשברה אליס וסיפרה בחשש מה לליאת שידיד
טוב שלה מהאוניברסיטה, אחד שתלתה בו תקוות רבות לקשר עתידי
שמעבר לידידות אכזב אותה בשבוע שעבר כאשר ראתה אותו מתנשק בלהט
עם סטודנטית אחרת באחת ההפסקות בין השיעורים. אליס לא הייתה
בחורה מוחצנת ולא הרבתה לצאת למועדונים או פאבים - אף פחות
מליאת שלא הייתה בליינית גדולה בעצמה, אך לאחר ששמעה את כל
הסיפור החליטה ליאת שאין דבר טוב מיציאה למועדון כדי לפרוק קצת
מתחים שליליים.
-"תתקשרי לתמי, והיום בלילה אנחנו יוצאות לקרוע את העיר!"
הכריזה ליאת בחיוך ניצחון.

תמי הייתה חברתה הטובה ביותר של אליס. ישנה אמרה כזו שאומרת
שאופיו של אדם נמדד על פי חבריו, ואין ברצוני לציין שאמרה זו
נכונה היא- הרי אופיו של אדם מורכב הוא מדברים רבים ואף אחד
מהם לא שייך לבריות אחרות. למרות זאת במסגרת מאבקיי המתמשכים
עם אותו דמיאן, אודה בתבוסה שנית ואסביר שבמקרה של אליס ותמי
נכונה הייתה האמרה אבל לא במובן שבו האמרה הידועה מכוונת
אליו.
אליס ותמי היו הפכים מוחלטים- במיוחד במה שנקרא לו חיי חברה-
אם ניתן לקרוא למאכלסים את מועדוני הלילה בכינוי "חברה". והרי
כל אדם שפוי יבחין בכך מכל טעם או אפילו רק מטעם שרבים המקרים
שבהם אין להם קשר אחד לשני מלבד הרצון הכמעט נואש להתחכך בבני
גילם ולא מדובר כאן רק בחיכוך מטאפורי. רצון זה, שיש המגנים
אותו בפה מלא-אך עבדכם הנאמן הוא לא אחד מהם, אינו מספיק בעיני
כתנאי לכינונה של חברה אפילו אם רק במטבע לשון עסקינן, אך רצה
הגורל וזהו המטבע, ואינני מנוע מלהשתמש בו.
הקיצור הוא שתמי הייתה מה שהייתם קוראים "חיית מסיבות" עד כדי
כך שהייתה יוצאת למסיבה כלשהי לפחות אחת לשבוע, ואף מבקרת איזה
פאב או משהו בדומה. באותו יום מדובר שבו הגיעה ההזמנה מאליס
לבילוי משותף, הייתה תמי מבלה עם חברה זה חודש וחצי במסע קניות
שבו אותו ברנש שלא נזכירו מפאת שלא היה חבר רציני אלא רק מין
משהו כזה להעביר את הזמן ואף נוסיף ונאמר שלא היה משהו ראוי
לציון בו, מלבד כמה פרטים פיזיים שהשתיקה יפה להם, היה נגרר
אחרי תמי כשבידיו שקיות עמוסות לעייפה ופניו מלמדות על
הייסורים הרבים שהוא מוכן לסבול למען תענוגות הגוף שצפויים לו
בשעות מאוחרות יותר. תמי שקיבלה בשמחה רבה את ההזמנה, גם אם
בהפתעה- שהרי כזכור אליס לא הרבתה לבלות, החליטה להשאיר את
ה"כלבלב" מחוץ לתוכניות משום שרצתה שזה יהיה ערב בנות וגם ידעה
שאולי תרצה להשתובב לה בחברת איזה גברבר יותר מעניין מאותו
"כלבלב" מאוס שרק תכונות ידועות עומדות לו לזכותו.
תמי הייתה גם היא בת גילה של אליס וליאת ולמרות שלא טרחנו עד
כה לרדת לעומקו של עניין, נרהיב עוז ונפתח בתכונותיה המרהיבות
ביותר של אותה ריבה מושכת. אין מכך להסיק שלא היו לה גם תכונות
נפלאות אחרות- אדרבה, היו גם היו, אך אתנצל בשנית לפניכם ורק
אזכיר במילה את אותו דמיאן משוקץ.
תמי הייתה גבוהה במקצת מהממוצע לנשים בגילה, כלומר הייתה ממש
כמעט מאה שמונים סנטימטרים, אם תמחלו על חמישה או שישה
סנטימטרים. היו לה עיניים בצבע ירקרק או שמא ארגמני- למעשה
בדברים שכאלה אינני מבין שהרי עבדכם הנאמן עיוור צבעים הוא,
ואף אם תרתחו ותטענו בפני שיכולתי לשאול ולחקור בנושא, הפעם לא
אתחמק בטענות בדבר דמיאן אלא אומר רק שוב שגם כשאמור בדימיוני
שלי- מעדיף אני להשאיר כמה וכמה דברים לדמיון מאשר לדעתם
נכונה. רק אם תתעלמו לרגע קט מצבע העיניים השנוי במחלוקת,
תבחינו כי ריסיה העבים- וזאת ללא מאמץ מלאכותי כהוא זה- היו
עוטפים את העיניים במין מניפות חושניות שכאלה שכולן פיתוי
והזמנה. אפילו גבותיה היו חינניות מהרגיל למרות שכאן כבר מדובר
במעשה מריטה מאוס וכואב שאין הדעת רוצה לחזור ועסוק בו.
אפה היה- ובכן לא אדע מילים לתארו. הרי נוהגים הם האנשים לומר
"אף חרום" או "אף רומאי" או לעיתים אפילו "אף סולד" אך עבדכם
הנאמן גם בזאת בור הוא והפעם לא מדובר בפגם גנטי- אלא סתם
בורות לשמה. למרות זאת ניתן לומר שבשזפי את עיני לראשונה בו
נגלה לי בלבי כי לא אף רגיל הוא. אין כאן איזה הוכחה ממשית אלא
מדובר בתחושת לב בלבד- מין התרגשות מעוררת כבוד והערצה. אוסיף
ואומר שגם היה אף קטן וחמוד- לא מסוג האפים שהיה קם ועוזב את
פני אדונם בתחפושת של איזה מדינאי כמו בסיפורו של גוגול(ראה
הערה בסיום ס.ד.) , וגם אם מעשה בדיה הוא אותו מעשה הרי שאם
היה יתכן שכזה- נהיר לי כי אפה של תמי מעולם לא היה אף מדמה
בדעתו מעשי הבל שכאלה.
שפתיה של תמי היו דקות ועדינות. יודע אני כי יש כאלה שיבכרו
שפתיים גדולות ובשרניות, ואף אינני מפלה שפתיים שכאלה שהרי
טעמם בוודאי יפה הוא כטעמן של שפתיים דקות ועדינות, אך לא
בטעמים עסקינן. מספיק שאומר ששפתיים אלה תאמו הן במדויק את שאר
תווי פניה המרהיבים של תמי- שהרי תמי יפה הייתה, והדבר היחיד
שעמד בין תמי ובין אותן יפהפיות אציליות אך שבריריות שמענטזות
בערוצי האופנה הוא שמשקלה רב משלהן. לפני שתחמיצו פניכם ארצה
לציין היטב לפניכם, שלא יהיו טעויות- תמי לא סבלה ממשקל עודף.
ואף אם הייתה סובלת מכך, כמו שנוהגים לומר, לא היה בה זה פגם
בולט-שהרי ישנם נשים שהכול כמו מסתדר למענן. לאחר שהובהר כל
זה, נאמר שהיא הייתה נערה ממוצעת במשקלה, ולא נוסיף ונפרט שהרי
אם לומר את האמת את משקלה של תמי לא ידעתי וגם לא הייתי מרהיב
עוז לשאלה.
בוודאי תתארו לכם שיכול הייתי להמשיך ולפרט כל פרט בגופה של
תמי יקירתנו (שהרי ככל שקורמת היא עור וגידים, ברור הוא שיקרה
היא ללבנו) אך מה לעשות והזמן דוחק וגם דמיאן לא טומן ידו
בצלחת ואף אציין שאותו דמיאן כבר כועס כי מזכיר אותו אני לרוב-
משל היה הוא מין גוף זר ומעיק (שאולי אכן כך הדבר) ויודע הוא
שכפיות טובתי היא שמניעה יחס זה. למרות כל זה אציין עוד שני
פרטים חשובים לסיפורינו ואז נוכל כולנו לנשום לרווחה. ראשונים
הם זוג עגביה של הגברת הנ"ל. מתוחים ועגולים היו שניהם, בולטים
קלות בבשילותם, ונעים להם דרך קבע במין מקצב מרגש שבוודאי היה
לו מקור באיזה ריקוד עתיק יומין של תשוקה ואהבה.
אחרונים חביבים היו זוג שדיה הזקורים. על שני אלה בוודאי רבות
ניתן היה לספר או לשבח שהרי היו זוג עופרים אגדיים שלא היו
מביישים את הנימפות המיתולוגיות. לא רק לספר אלא שלבבות רבים
שברו, לבבות שחיברו בוודאי שירי קינה ואהבה אין מספר. הייתי
מספר רבות אך חוששני שאחטא ואטעה ולא ארשים אתכם, קוראי
היקרים, במידה הראויה לזוג מפואר שכזה. לכן התמזל מזלכם ועמלי
הניב אחד מאותם שירים מופלאים שכתב אחד ממאהביה המוכשרים
שלצערי שמו לא נפל לידיי בצוותא עם השיר ויוותר בעיניכם "האהוב
המסתורי". אותו אהוב מסתורי אף טרח לכתוב שיר נרגש זה על מגילת
קלף - ואמנם זהו רק דף דומה לקלף, לא אעז להטעותכם- ואף הטמין
אותו במעטפה מאלו היקרות שמוצאים בחנויות לדברי נוי. כל זאת
כדי לנסוך בכם רושם נוסף למילות השיר וכולי תקווה שתדעו להעריך
את המאמץ הנוסף שעבדכם הנאמן מוכן לשאת למענכם, או אם זה לא
יצלח אז לפחות תוכלו להעריך את אותו זוג העופרים הנפלאים.

"פסגות האושר "(והרי זוהי ממש הכותרת שנתן אותו מסתורי לשיר
המדובר, שהרי מביא אני אותו לכם מילה במילה- ולא אפריע לו
עוד)

דקות ארוכות רעדתי בתשוקה
דקות נדמו כשנים

חולצתך הדקה מונחת לה עליהן
מונחת אך מתוחה היטב

חזייתך משתקפת בעד הבד
רומזת למחזות פלאים

פטמותייך קוראות לי מתחת לכל
קריאתן צורבת את עיני

וכשתגלי את כסותן
תשתחלי מכלאה של החולצה  
תפרמי את מאסרי החזייה
תשחררי אותן לחופשי

אך!
מי יתנני ואמות למראה זה

לאחר שהתרשמתם מיופייה של תמי, והוסר הספק מלבכם שאכן יפה היא,
נאמר שבעניין זה דווקא לא היו בהכרח היא ואליס הפוכות. אין בכך
להניח שהיו דומות אך יופייה של אליס היה שונה מיופייה של תמי
וגם אם היה פחות מרהיב וגם אם הייתה אליס נערה יותר מופנמת
וצנועה, ישנם כאלה שיעדיפו את אליס על תמי- ולו רק מאותם טעמים
בדיוק.
ואם נחזור לאותו יום מדובר, ולאותו הזמן שלפני הגעתה של תמי
לדירתן של אליס וליאת, הרי שההזדמנות שנקרתה בדרכה של תמי
לנסות את הבגדים החדשים שרק קנתה לא הוחמצה ותמי לבשה חצאית
קרפ אדומה וקצרצרה וחולצת סטרפלס שחורה צמודה, זוג גרבוני רשת
ונעלי עקב שחורות.
אם הייתם צופים מהצד בשלושת הנערות בדרכם ליציאה בוודאי הייתם
מתקשים להתעלם מתמי שהרי הייתה לבושה היטב למאורע, לעומת ליאת
ואליס. למרות זאת לא מעיד הדבר שלבושן של השתיים היה עלוב- אלא
רק פחות צעקני מלבושה של תמי.
ולמרות כל זאת- למרות מצב רוחה השפל של אליס, ולמרות ששתי
חברותיה לא בחלו בפלירטוטים באותו הערב, דבר שאליס לא נוהגת
להרבות בו- למרות זאת ואולי לעומת זאת סיימה אליס את הערב
במונית, מתנשקת בלהט עם אורי, בדרך לדירה.

מוכרת לכם בוודאי אותה אנקדוטה שמספרת על כך שבקהל גדול של
אנשים ערומים ניתן היה לזהות את אדם וחווה בזכות חוסר הקורקבן.
בוודאי הבחנתם בחוסר ההגיון של האנקדוטה הזו- מחוסר הייתכנות
של המאורע התיאורטי ועד העובדה שכדי לאתר את אדם וחווה בקהל
שכזה נצטרך להביט להם בבטנם בדקדקנות שלא תתאפשר בין קהל של
רבים- או לפחות תהיה מאוד לא מעשית. למרות כל זה, באם תפליגו
בדמיונכם ותניחו כי ייתכן אירוע שכזה אספר לכם שאם הייתם
ממקמים גם את אורי בתוך כל הקהל העירום, הייתם מתקשים לזהותו.
יותר מכך גם אם היו לבושים כולם- סביר להניח שעדיין לא היה
בולט במראהו וזאת משום שהיה בחור רגיל לגמרי. לא היה מכוער
במיוחד או טיפש במיוחד אבל גם לא התבלט בשום דבר- פשוט בחור
בשנות העשרים ומעלה לחייו. וודאי תשאלו את עצמכם מין שאלה שכזו
שיש שיאמרו שהיא שאלה רכילותית גרידא ואף חטטנית אך לגיטימית
בעיני- מדוע זה שאליס תלך עם בחור שכזה, שהרי כמו שכבר הזכרנו
הייתה נערה יפה גם אם השתדלה להסתיר זאת (או לכל הפחות לא
התאמצה להבליט זאת).
כדי לענות לשאלה זאת היה מן המתבקש שאתאר לכם את מהלך העניינים
באותה מסיבה שבה נפגשו השניים, או לפחות אתמקד בדקות שבהם
נפגשו השניים. עם זאת אאלץ לדחות את הבקשה והפעם לא אתלה זאת
בדמיאן שכבר גדוש אשמה גם כך ורק אוסיף שהסיבות שמורות עמי
ואולי אם תואילו לקרוא את סיפורינו עד סופו תוכלו לקבל או
לפחות להבין את מניעי. הדבר היחיד שאזכיר מהסיבה שחשיבותו
לסיפורינו היא גדולה הוא שאותו אורי, שכבר הזכרנו שבחור רגיל
היה ולא היה מורגל לאירועים מרעישים בחייו או אפשר היה אפילו
לומר שאלמלא אותו לילה בוודאי היה מהלך חייו רגיל למדי אם אפשר
לתאר בכלל מהו מהלך חיים "רגיל", אותו אורי- בוודאי הרגיש
שהערב המדובר הוא ערב המזל שלו כאשר בעודו רוקד בסביבת חבריו
נפלה על צווארו אליס, יפהפייה, שיכורה ומתמסרת אליו- דווקא
אליו מכולם.
אם כן השתכרותה של אליס ואולי איזו נגיעה של גורל או מזל או
איך שלא תקראו לזה- לאותו דבר שמניע את הארועים וגורם למשהו
אחד לקרות ולא למשהו אחר- הביאו את אורי למושב האחורי של
המונית כשלשונו טמונה עמוק בתוך גרונה של אליס וגם ידיו לא
טמנו בצלחת. מיותר לציין שגם אורי היה שיכור בעצמו ואולי אף
יותר מאליס- את זה לא אדע לומר. בקושי הצליחו להיפרד אחד
מהשניה כשהנהג עצר מתחת לדירתה של אליס ולשלם לו לפני שהשתרכו
במעלה המדרגות.

כשחזרה ליאת לדירה, מיהרה להוציא את המפתח מתיקה שהרי הבחילה
שאחזה אותה שלא אחרה לבוא בעקבות השתייה המרובה במסיבה, עמדה
לגרום לה להקיא את כל נשמתה- דבר שלא רצתה לעשות באמצע המסדרון
של הבניין. למרבה הפתעתה הדלת לא הייתה נעולה- שהרי אליס הייתה
נערה אחראית שמעולם לא הותירה את הדלת פתוחה שכל אחד יוכל
להיכנס. ההפתעה לא אחזה בליאת זמן רב מעצם כורח הנסיבות- שהרי
שניות עברו וליאת נאלצה להיאחז באסלה במקום זאת. לאחר שהתאוששה
וגמאה כמעט ליטר מים שלם, נרגעה ליאת ונשכבה למיטתה בתקווה
שהשינה תרחיק את כאב הראש.
מיותר לציין שתקוותיה התבדו- ולא רק בגלל כאב הראש. האנחות
והצרחות שעלו מחדרה של אליס היו כל כך רמות שליאת לא האמינה
בתחילה שאלו צרחות של אדם. ליאת הייתה מופתעת מאוד כמובן, שהרי
חשבה שחוויות שכאלו כבר מאחוריה, אך בניגוד למצב עם אנה- הייתה
שמחה בלבה שאותו ערב הסתיים בהצלחה ושאולי האירוע הזה יכניס
קצת חיות ברוכה לחייה של אליס- או מי יודע? אולי אפילו אהבה.

אורי הפשיט את אליס המעולפת למחצה שהביטה בו בחיוך מעורפל,
מלטף את גופה החם ומפשיט את עצמו תוך כדי כך. אליס לחשה משהו
לעברו של אורי אך הוא לא ממש הבחין בכך לאור השכרות ולהט הרגע.
הוא התקרב במעלה בטנה של אליס ולכיוון שדיה הזקורים, הזדחל
במעלה צווארה ועכשיו כבר היה מספיק קרוב כדי לשמוע מה היא
לוחשת " חמוד, אני גמורה... לא כדאי" היו המילים.

התמונות שהציפו את מוחה של אליס כששכבה שם הסעירו אותה וגרמו
לה לרעוד בחלחלה. בין רעידה להתכווצות היא הצליחה להבחין שוב
בשפן הלבן הגדול מדדה בקצה החדר. הפעם הייתה בטוחה שהוא שם -
הוא נראה כל כך אמיתי מלבד גודלו והעובדה המוזרה שהוא הציץ
תכופות בשעון שהיה תלוי בשרשרת על מעילו. לבסוף הבחינה אליס
שהשפן ניסה לסמן לה לבוא אחריו, ובין רעידה להתכווצות לצרחה,
אליס צללה בעקבותיו למערה השחורה והעמוקה.

סיפורו של ניקולאי ו. גוגול "האף" מספר על אדם אחד שקם בבוקר
אחד ואפו פשוט ברח מפרצופו או שמא הוברח משם בעזרת כישוף או
קללה