אדון: לא תמצא אהבה, שכן מעולם לא אהבת.
יהונתן: לא נקרתה בפני ההזדמנות לאהוב:
אילו מצאתי את שבקשה נפשי, הייתי בא ואוחז בה, ונוקב בשמה,
והייתה שלי.
אדון: איך, אם חסמת בפניך כל אנש?
יהונתן: עייפתי. קצתי בדבורים יפים, במשחקים שנראו לי מהות
האהבה. אני רוצה לראות אותה הולכת מולי, ומחייכת. נגשת אליי
ושמה בי מבטחה. נכנעת לי, ונותנת לי את הצפון בנשמתה, את עצמה
בגוף ונפש.
אדון: ומה לך ותהומי זר? אף לא האהבה תגשר על אלו: כאן אתה
מתחיל, וכאן מסתיים. אם תפרץ לתוך נשמתה, תרתע אחורה. כל דבריך
אלו - כמו כל אדבר אחר - הם הבלי הבלים: חוסר בטחון עצמי
מוגשם, ומרמור על כך שכל נסיונותיך הקודמים - המשחקים, כפי
שאתה מכנה אותם, הדבורים היפים - שכל אלו העלו חרס בידיך. חוסר
היכולת שלך מביא אותך להצדיקו בחיפוש אחר אהבה נעלה. מה שאתה
מחפש כרגע הוא גוף נעים לעין להתחמם בו.
יהונתן: ומה רע בזה?
אדון: אמרתי רע? רק כך באים ילדים לעולם!
ודע לך, שהמשפטים חדורי רגשי הנחיתות - אם תוסיף להם הבעה
נכונה, יכניסו כל אחת.
יהונתן: אני לא נבל, אני לא כזה.
אדון: ודאי שלא. שתה כוס או שתים. אחרי מנה של אלכוהול - אל
תפריז, אתה מודע לחסרונות, אותם ידידנו ביל ציין ביתר חוכמה
ודעת! - אולי תצליח להשקיט מעט את הרגשה שמביאה אותך לאחת עם
ורטר הצעיר. ואל תשכח את ג'ויס: the soul like the body...
המשפט הזה עושה פלאים.
שמע לי. נסיון הרבה אין לי, אבל עם קצת דמיון אני בקלות יכול
להיות האני האחר שלך. כל אחד זקוק לאחר.
כבר ראיתי אותך בהתקף התמעטות הבתולות. גם בזה העוקב:
כיצד-ניתן-לאהוב-לא-בתולה (מה רע בללמוד מאחת עם נסיון?).
הו, צעיר חסר ניסיון שלי, שעובר טוב בטלוויזיה, זקוף קצת את
הגב שלך. אתה יפה.
יהונתן: כל אחת שמצאה בי יופי, קצתי בה האומללה, אף שלא פסקה
מחייך, בת השחוק עזבה! עכל מה שאתה אומר נכון, אבל כואב לי.
אני מרגיש ריק - כאילו שכל מה שהבעיר בתוכי אש עצור בעצמותי,
מצא פרקו.
עייפתי.
ענני!
אדון: יוני, אתה יודע שאתה הפייטן החביב עלי מכולם: דבר שיש
ברשותי לא הייתי חוסך ממך. גם אני מדבר מתוך כאב.
יהונתן: אל תפנה אליי בשמי: אני מתחלחל אפילו כאשר אתה ממתיק
אותו. אין דבר נורא יותר מיד מושטת וחיוך אמיתי של טוב לב
לאבל. הנח לי לכאוב, לבכות, תן לי להיות -
אדון: -  אנחנו מעלים את האירי מהקבר!
יהונתן: - יהונתן! כל אלו שחפשו חזקה עליי, עשו ממנו משהו
אחר.
ובכלל, את שמך איני יודע.
אדון: ראו! בזיון! שמו שמים! עכשיו הסרת את האצטלה הנעלה
שמצאת בה קודם לכן דמות! סקרנות מחורבנת של אדם קטן. סחר
חליפין: תן לי ואני אתן לך.
יהונתן: אל תכעס איתי, הרי -
ארתור: [מתפרץ לבמה] הו! אלוהים אדירים! אדוני, אנחנו
מותקפים! האחוזה מותקפת! הם שבו נדנים ריקים, צרים עלינו!
ארובות עיניהם חלולות, פיהם יבש! הו אדון, מה יהיה עלינו! מה
יהיה עליי... הם באים בעשרות, ברבבות! עלוים ממחשכי הארץ להביא
חורבן עלייך אדוני! אמור משהו! פצה פיך ואמור לי כיצד לפעול!
שתיקתך קשה מחוסר אונים! עליונים ותחתונים, עזרו לי!
אדון: צא ואמור להם שטרם באה העת. לך! [יוצא ארתור]
אל תראה כל כך מופתע, זה שום דבר.
יהונתן: האחוזה...
אדון אני חושש שלא, יקירי. זונה הפעם השלישית שמגיעים - מדי
יום ראשון - שלושה שליחים, חמושים - אם כי לא בחרבות, אלא
באקדחים - המבקשים את ראשי למטרותיהם שלהם.
אל תראה כל כך מזועזע! אני עדיין חי ונושם, והם טרם ירדו
למחסן הזה.
יהונתן: מתי?...
אדון: הירגע. כאשר יכנסו, אז תגיע העת. [שב ארתור]
ארתור: הם הלכו, אדון.
אדון: זה טוב, ארתור.
ארתור: האחוזה נצלה, אדון. אנחנו נצלנו. אומץ הלב שלך והאפוק
בקרב מנעו מהכלבים המלוכלכים - -
אדון: -- ארתור, ארתור... אל תזלזל באוייבנו. זהו הצעד הראשון
לקראת מפלה. כבוד הכרחי בין אוייבים.
ארתור: כן אדון, כרגיל הצדק איתך.
אדון: ואינך רוצה לראות במפלתנו, נכון ארתור?
ארתור: ודאי שלא, אדון.
אדון: וכאשר תבגוד בי ותמסור אותי לאויב, כיצד תנהג?
ארתור: לא תדע דבר, אדון. אפעל מאחורי גבך, מתענה מכל התפתחות
והתקדמות במרקחת השטנים שארקום כארג העכביש בקווים של בוז
והערצה; מתענג - בנעיצת הפגיון בגבך, כשפל שבשפלים - על כך
שהייתי לך בוגד נאמן.
אדון: אתה רשאי ללכת, ארתור.
ארתור: כן, אדון. [יוצא]
יהונתן: השאלה היא: מהי נאמנות -
אדון: כלב! אתה שלא תדבר איתי על נאמנות! פרשיותך הקצרות עם
נשים, שלא הביאו, כזכור לכל, דבר, מפרט לשעשוע פה או שם (דבר
שיפה לכשעצמו, אבל אל נא נסטה!!!), לא רשאי לדבר איתי על הנעלה
והשפלה במידות! דע את מקומך!
הו, סלח לי, יקירי (אינני קורא בשמך שמא ארגיזך לשווא.) על
גסוף הנפש! ימי ספורים, ואני חש את אצבעות הקרח סביב צווארי!
האדיר שבאמיצים, המתגרה במוות ויכול לו - בשעתו שלו נרעד
ומועד.
ה-Pfuiteufel הזה, ארתור שאיננו ארתור, טירה שאיננה טירה,
וזקן שוטה שחי ביורשו ימים עלומים...
[נכנסת הדוכסית]
דוכסית: הו אדון, שמעתי שהבאת לנו בשר טרי! ואינך קורא לנו...
וראה אותו. הוא צעיר ושאפתן, מלומד ויודע ספר - אני משערת, לפי
הבעת הפנים הערפילית שלו, הגבינים הטרודים בעצבות, עיניים
עמוקות הרואות מעבר לך, מעבר לטירה! אומללות אנחנו הנשים!
בצעירותינו אנו מחפשות את החי, היפה, החומק... ורק בערוב ימינו
(אחרי שאלו, הזכרים, אם ברת מזל את רק ביתקו וחנכו) למדות אנו
להעריך את דמות האב הטוב... הילד שכל אמא חולמת אותו.
סלח לנו, בחור, יהיה שמך אשר יהיה, ובוא אליי, אל הדוכסית,
הדוכסית הרעבתנית!  
אדון: דוכסית! הניחי את הטפרים ומצאי לך משהו בשל יותר. הילד
שלנו כאן, אני לא רוצה אפילו לחשוב מה יהיה עליו אם ייתפס בך!
את תאכלי אותו חי... הוא מחפש משהו רענן, חסר נסיון, אם אפשר,
ללמוד ולהתלמד, בשנה הבאה בירושלים הבנויה!
ואת יפתי, ארבעים חורפים עברו דרכך... (אתה לא פשוט מת
עליו?)
ויוני (אוי לעזאזל!), דע לך, כל אישה מנסה להכניס אותך לרחם
שלה, c'est bien naturel.
דוכסית: אתה שמור על הפה שלך, אל תשכח שאל דוכסית מן האצולה
אתה מדבר! ואתה, עלם חמודות, קח את הזמן, איני ממהרת - אדרבא,
ההשהייה מבורכת ומגבירה את התיאבון. אני כאן לשירותך; וכמו
שחברך הבור לשיחה אמר בחסרוני - מה רע ללמוד מאחת עם נסיון?
בכל אופן, אני ערה עד חצות, אבל אל תמנע מעצמך אותי רק בגלל
מערכת הזמנים. עכשיו, אשכב לישון! [שוכבת למרגלותיהם]
יהונתן: חן-חן.
אדון: חן-חן? מה הם החנחונים האלו, אני מחנך פה מתחנחנים,
חן-חן? כאשר באה הזדמנות יש לתפוס אותה בשתי ידיים! ואני
סידרתי לך עכשיו אחת שלא תדרוש דבר פרט... ואתה שולח אותה?
נכון אינה היפה בנשים. אבל איך סבא אומר? כל החתולים אפורים
בלילה.
יהונתן: שוטה זקן! מנוול! קוסם! אני שעולה כלייך בשנים ובדעת,
שהעלתיך אדון - אותי תלמד אורח נשים מהו, ורעות עולם בינה?
התר אחיזת הרפאים שבך את העולם והנח לחיים לעמול בו.
התר הבל אנוכי? דבש שיפתותיך ניגר, מור עובר - ואני מר. אתה
חי את הצינוק הזה, ומצאתו טוב. ואני, שכל כולי נולד וגדל את
החוזה, אבדתי.
אומלל דדלוס! אקרוס, פשט כנפיו בכרכי הים, עלה השמיימה; ואילו
דדלוס חזר הבייתה לפתוח נגרייה. התפללו בשלומי עדי! פן תהיינה
לי המצולות רחם.
[אדון: יוני שלי.]
מה בחרוזי תבל אם לי להלך את האדמה עקר. כל רוחות שבעולם
כלולים מן זכר ונקבה. וכשיוצאים זכר ונקבה יוצאים. ואח"כ
נפרדים בדרכיהם. אם זוכה האדם אח"כ מזדווגים יחד. וזו בת זוגו.
ומתחברים בזווג אחד בכל. ברוח וגוף. אם זוכה האדם נותנים לו
זווגו. ואם לא...
[אדון: יוני שלי. לו ידעתי הייתי חוסך אותך. לא בי יקום דבר.]
ולמה זה האחוד?! כל חיי חייתי דמותה, לו ידעתי כי בגבי היא:
ועתה צלמי מושחת.
[אדון: ואין לך זווג בעולם שלא יהי' צלם נמצא ביניהם.]
ארור! והיכן תכליתי: אשאני עד קו תהום אחרית, או פן ניטה
מפן?
אירי שלי, הספק המטופש שאתה מבקש!
וראו, כי אתם עדי, את היוהרה! סגפנות! ישו המתוק... המבט
המפוקח! אין בי מן האור להבין, רק צער לכאוב - ובפניכם בזויים
אני בוכה כנערה בתולה (משוש  נפשי, אבל רגע עם זה!) על מר
גורלי. אדון, היכן היין הזה שלך? לא ברא השטן כאב שלא ישכח
אחרי ארוחה הגונה, שמש הפורצת עב קטנה, פרח ב-
[הדוכסית בוכה. בכי מוחצן, אך לא מעורר צחוק.]
דוכסית: הה, כמה בזויה אנוכי! אלמנה בלה, זקנה, המנסה לצוד
באריגה עלם יודע חדוות נשים ורענן כמוך! אתה מחפש ראשוניות,
היוליות - ואני , גופי נרגל בגברים... אך דע לך! לנפש, בדומה
לגוף, עשויה להיות בתוליות. לדבר - לקחת, ולאישה - לתת - זהו
מעשה האהבים. חדור לתוך נשמה זו, בוא וראה! אני כבשת הרש, תמה
וצחורה, משרכת דרכיה בעל כורחה - ליסטים מזויינים שבו את רועי.
אני שבעת שנים, ויופיי - שפעם היה אספקלריא לנפש - שבקני. אבל
אני נערה עלומה המחפשת אהבת אמת! כמה בגידות בגד בי העולם, אלף
סכינים נעץ בגבי! כומר בא אליי עת ערב, ממתיק מילותיו - צחנת
קדושה מזויינת! כאשר כילה בי זממו, ירק בפני ואמר בקור cunnus
diffitutus!
[האדון, מבחוץ: כוס שחוק! דדלוס שלי, אתה מוכרח ללמוד אותם
במקור!]
אך לא כי! חלב אמי אכן נשתכח משפתותי, אך בחכי משתעשעת
באומוני שפה, למלל את המילה "אהבה"!
תן לי לשים בך מבטחי, בשבטך למדני לאהוב.
יהונתן: מדונה של פרחים.
דוכסית: כבשה תמה. [בועל אותה בגסות על הבמה. נכנס תוך כדי
מעשה ארתור.]
ארתור: [לקהל] האדון נפל: שותת דם נפל אדוננו, על במות
פרחים.
שלושת המלאכים יגיעו בכל רגע.
האפיאלטס הזה, ארור הוא! בבגדים המעולים ביותר עין אנוש חזתה,
עמד אדוני איתן, מגן בחירוף נפש אלוהי היקר לו מכל, פרי אהבה
שמצאה הגשמתה בדמות נשגבת, נפלאה. וכאשר ספג המכה עבורו, ומט
לפול, אז הגיע אותו נחש, ובחובקו, החביא בחזהו פגיונו הנוצץ.
וראו את הסובלנות! חייך אליו האדון, ובין פרחים הניח לארגמן
לזרום.
ומה יהיה עתה על אותו בוגד? מי ימחל לו על חטאו, מי יוכיח את
האומלל?
[ליהונתן] האדון נפל!
[יהונתן מתקרב אליו, לא עוזב את הדוכסית כל העת.]
יהונתן: עכשיו אני אהיה לך אדון.