"ארין", הוא לחש את שמי והבל פיו הלם בי בחוזקה.

הצבעים של החדר התעמעמו לי בעיניים וייחסתי לזה משמעות רומנטית
במקום התשובה הסבירה והמציאותית שפשוט נפלו לי המשקפיים. הכל
נראה לי כחול, עם גוונים של שחור ולבן מתערבבים ביחד ויוצרים
מין תחושת חיוך כזאת. כאילו החדר מחייך אליי, כמו חיוך של לה
ז'קונדה, מסתורי אמנם אבל ברור למי שצפה בה מחייכת במשך
שעתיים.
טיפות זיעה נפלו מקצוות השיער שלו על הפנים שלי, וקיבלתי אותן
באהבה, ללא הסתייגות שכרגע זבל נקי שייצר הגוף שלו נחת עליי.
לא יכולתי להבין מאיפה זה בא לי, התחושה המוזרה הזאת של... לא
מובן לי. אושר? זה אושר? הבנתי. על זה דיברתי במשך 17 שנה. לזה
ציפיתי, לזה חיכיתי, על זה בכיתי ורציתי כל כך לחוות את זה.
ועכשיו אני חווה את זה, בטיפות המיוזעות שלו, בריח שלו, ריח
מושק עם יסמין, ותענוג מתפשט בכל איברי גופי.
ואני מפחדת, שהוא פתאום ייעלם ואני אתעורר מחבקת את עצמי, עם
פה פתוח קמעה והרגשה שכרגע בלעתי מים מתוקים ממימיה של הכנרת.
אבל הוא לא נעלם... הוא מעליי, נהנה להיות שם, לחוות אותי
ולקבל באהבה את מה שאני מסוגלת לתת לו ואני מאושרת שהוא קיים.
אני מתחילה לשמוע בראש שלי מנגינה מוכרת מסרט ישן משנות
הארבעים. פאם פה רם פה רם... הרדיו מתנגן לי מאיזשהו תא נסתר
במוח שאחראי על יצירת אוירה מתאימה לרגעים מופלאים. אפילו אז
אני לא מסוגלת לשתוק. אני מלאה במחשבות, מנגינות ורעיונות. אני
צורחת לעצמי, ואז קולטת שהווליום היה הרבה יותר גבוה מעל
המצופה: "תשתקי כבר, תשתקי!" אני שותקת. הוא מסתכל עליי בפליאה
וצוחק. הוא אוהב את רגעי השיגעון הקטנים שלי, ואני אוהבת אותו.