"בסוף כל הדרכים נפגשות בנקודה אחת", משפט חכם שידיד אמר לי
פעם. זהו הדבר הכי זכור לי מנעורי ומיד חשבתי על אותו המשפט:
"מה הוא אומר? לאיזו נקודה הוא מתכוון?" אבל המחשבה, או יותר
נכון השאלה, שהדהדה לי בראש בצורה הכי שכיחה הייתה: "האם זה
יקרה לי? האם גם לי בסוף כל הדרכים יפגשו והכל יהיה טוב או
לפחות יותר ברור? האם כל הדרכים המסורבלות יתיישרו ויתחברו
לדרך אחת ממושכת, אולי עם קצת אבנים וסיבובים קלים אבל טובה,
דרך קלה!"
אך כל זה סתם שטויות, הרי איך הדרכים יכולות להפגש אם לכל אחת
מרקם שונה, נופים שונים, הכל שונה, לכל אחת מן הדרכים דרך
שונה. כל זה פשוט לא נשמע לי כמו משהו הגיוני או נכון, ואם זה
לא נכון ולא הגיוני אז למה הוא אמר לי את המשפט, הרי אני בכל
מקרה לא מבינה אותו. בעיקרון איך אפשר להבין אותו כי למשפט
בעצמו דרכים שונות להבנתו, אז אולי הוא התכוון לזה שבסוף כל
הדרכים להבנת המשפט יפגשו באותה נקודה, התשובה. או שאולי הוא
התכוון לזה שעכשיו הכל מעורפל ולא ברור אבל בסוף באותה נקודה
הכל יהיה נקי מערפל וברור יותר כדי להמשיך הלאה ולצעוד.
ואם זה ככה אז מה זאת הנקודה הזאת בכלל? אולי הנקודה הזאת היא
בעצם אותה נקודה שאף אדם אף בן תמותה אינו רוצה להגיע אליה,
אותה נקודה שאנשים ישלמו מיליונים כדי לא להגיע אליה, אותה
נקודה, הנקודה האחרונה, "התחנה הסופית", המקום שבו הכל נגמר,
ששם אני אהיה רק מים רדודים על שפת הנהר או רוח שתיזכר ותזכיר
את הדרך הנכונה לנקודה. ואולי הנקודה היא בכלל נקודה לבנה של
אור ושמחה, נתינת חיים, התחלה חדשה וחיים חדשים, חתונה והקמת
משפחה, בעל. ילדים. עבודה. ואז אני אהיה מאושרת והדרכים ינשרו
ולא יכאיבו עוד אבל כל זה סתם בולשיט הרי נוצרות דרכים חדשות,
דאגות, חשדות, הכל חוזר מהתחלה.
פרשתי... ניסיתי כל דרך אפשרית להבין את המשפט אך גם זה פתח
דרכים חדשות.
הפסקתי לחשוב, אין לי כלום על הראש, והתחלתי ללכת, לא יודעת
לאן, אבל הלכתי. הכל דומם ושומם, האנשים כולם נבולים, הרחובות
שחורים.
אף אחד לא ראה אותי ולא שמע אותי, כאילו הייתי בלתי נראית.
הפחד השתלט עלי. החלטתי ללכת הביתה. כשהגעתי כבר היה מאוחר.
נכנסתי הביתה, הסתכלתי סביבי והעדפתי את הבחוץ. לא היה אור,
הכל היה נרות גדולים וההורים שלי והאחים שלי לבושים שחור. אמא
יושבת בשקט מול הטלוויזיה ואבא יושב וקורא עיתון והאחים שלי לא
יוצאים מן החדר הנעול.
הלכתי לחדרי. גם הוא היה נעול ולא הבנתי את הסיבה. חזרתי לסלון
והתיישבתי מול אמא הלבושה שחור ואני בלבן אך עדיין היא לא
הסתכלה לכיווני, היא קמה, הלכה לאט לאט ובשקט ופתחה את המגירה
בסלון והוציאה משם תמונה. היא חיבקה את התמונה ושמה אותה מעל
הטלוויזיה. זאת הייתה תמונה שלי ואמא בכתה. אבא קם והפך אותה
בלי מילים. רצתי לחדר, שכחתי שהוא נעול, אך איך שהוא הצלחתי
להיכנס והסתכלתי במראה. שום דבר. ראיתי אפלה, ראיתי משהו שלא
מובן. הסתכלתי על עצמי וראיתי, ראיתי את הידיים שלי ואת הצוואר
שלי. הלכתי אחורה ובכיתי, פחדתי, הכנסתי ידי אל הכיס של המכנס
ושם היו שלוש חבילות ריקות של כדורים. אני רק רוח, אני גיליתי
את הנקודה, אני הגעתי אליה, נשימתי היא כבר לא נשימה, וצמיאוני
לעולם לא ידע רוויה. אני רוח, אני מים, אני כלום, אוויר, אני
לא בחיים, נזכרתי באותו הלילה שבו, שבו, שבו הרגתי את עצמי.