"חג שמח", בירך אותי שכני האילם חוליו בעל שני השפמים והנחיר
השלישי. "וואלה חג" אמרתי לו באדישות ועליתי ברגל את כל הקומות
במעלית. לא אהבתי את ליל הסדר אף פעם, בעצם, אולי פעם כן.
התחלתי לשנוא את החג רק מאז הפעם שדודים שלי נכנסו לבית ואמרו
לי "היי". נדהמתי ושאלתי אותם "מה? איך ידעתם שאני ב-HIGH
מהפטריות?"
כך הוריי גילו שאני חוגג עם החום בזמני החופשי. מאז אותו מקרה,
בכל ליל סדר בני משפחתי מסתלבטים עליי באורח קבע. כעת, שעת
הערב הגיעה, לבשתי את החולצה המבריקה שלי עם השרוולים העגולים
ועם הריצ'רץ' שנסגר לצד. הדודים התחילו להגיע וכולם התיישבו
בפינת השולחן. "מה אתם עושים יא שמוקים? צפוף פה." העיר אבא,
כל בני המשפחה הסתכלו אחד על השני בפרצוף של "אה וואלה"
והתפזרו ברחבי השולחן.
החגיגה על חשבוני החלה כאשר אבא הורה לי לשאול את ארבע
הקושיות. "אבל למבוטו השכן מלמטה יש רק אישה אחת אבא..." אמרתי
בתמימות. הדבר הוביל לפרצי צחוק רבים ומתמשכים של הדודים שלי,
שהתחילו לדבר על כמה שאני אידיוט.
אבא כרגיל היה הכוכב של הערב עם הסיפורים עליי - "בבית הספר
נתנו לו מבחן עם הקלות, אז הוא שאל למה לא נתנו לו יוגורט
דיאטטי ותכנית הרזייה."
בשלב זה אמא החליטה להתערב, "אתה זוכר איך הוא חשב שפנימייה זו
חנות פנים?!" אמרה אמא תוך כדי ניסיונות לא לפלוט את היין
לפרצוף של דוד שמחה.
הפנים שלי האדימו ממבוכה כרגיל ולא היה לי איפה לקבור את עצמי
כאשר לפתע קיבלתי הודעת טקסט מחברה שלי קתי. "אתה בטח רוצה
לעוף משם, פגוש אותי ליד הפח צפרדע בבניין שלך." כשהרמתי את
עיני ממסך הפלאפון כל יושבי השולחן הסתכלו עליי. "אז מה יהיה
איתו בסוף, אחי?" שאל דוד שלי את אבא.
"וואלה לא יודע, בטח יגמור בזבל." ענה לו אבא.
"תרתי משמע", אמרתי, לקחתי קונדום ויצאתי מהבית.