עכשיו
נאסוף את עצמנו
כמו במתנות קטנות
עטופים בנייר
כל האוייבים שטיפחנו
יוצאים נגדנו
מי איתנו, מי אנחנו עכשיו?
מוחקים את הפנים
לא משאירים עקבות על השבילים
כל כך הרבה קנאה אספנו
שלא ידענו מה לאהוב
מילים שנכתבות בחשכה
אי אפשר לומר דבר
את הרגש, לא ביקשנו לקחת
משלמים הרבה
וזה מגיע מאוחר
ברחובות של עיר תחתית
איפה שהכלבים נובחים
האויבים יוצאים
אנחנו כבר לא מזהים,
אפשר להקשיב למנגינה
מתוך הבטן
הכול נשמע מוזר,
כאילו לא היה קיים
אולי זה אנחנו
עכשיו במראה
עם פנים של ליצנים
מוחקים את האיפור, מוותרים על הגאווה
אהבנו בלי פחד
ונסענו רחוק
לא הצלחנו
למחוק את שאריות הזיכרון
עכשיו העבר קם עלינו
מביט בך
יש בך ילדה שלא עזבה
מביטה בי
יש בי איש זקן
שלעולם לא נפרד
מוותרים על האושר
חתיכות קטנות, נאספות בחושך
כמו במתנות קטנות
למדנו את עצמנו עד הפרטים הקטנים
יום אחד נגלה את כולם
מתוך גאווה טיפשית או קנאה
תביטי במראה, זה אנחנו שם
נעלמים בתוך המשוואה החסרה
הקירות מקשיבים
זמן טוב לוותר
על מלחמה אבודה
אויבים שטיפחנו
נשארו בחושך
הם יצאו משם
ואנחנו מחקנו את האיפור במים
הצניעות, הגאווה, הקנאה
שום דבר עכשיו לא משאיר לנו מקום
לומדים בחסד,
כמה רגש עוד נשאר לנו בעצם?