"גם אני רעדתי בפעם הראשונה שלי", אמרה הגברת סוביאסקי
בקרירות, "הייתי בערך בגילך, כולם צריכים לעבור מתישהו. את
פשוט צריכה להתנהג בהתאם לגילך ולהחזיק את זה בפנים".
דקלה היתה כבר בקדמת הבמה, ניסרה את חווה לשניים וחיברה אותה
בחזרה, הקהל הריע. הקהל המיוזע של מבוגרים מיוזעים וממורמרים
בוהים בבמה, רק מחכים שמשהו ימעד, שהילד של השכן יפקשש את הכל
ואז כל אחד מהם ירגיש שהאבן נפלה מלבו.
אני מורידה את חצאית הטוטו שלי ונדחקת לפינה בתנוחה עוברית
ודומעת. "אנחנו התאמנו על זה כבר חודשים, הוריך שילמו יותר מדי
כסף ואת נתת יותר מדי מעצמך. אל תגידי לי שכל הזמן יכולתי
להשקיע את מאמצי בילדה אחרת שראויה לכבוד הזה". אני מפנה את
מבטי מבעד לוילון לקהל, מחפשת את אמא ואבא אך מתקשה לאתרם. הם
באמת השקיעו בי הרבה, לא אוכל לאכזב אותם, הכוכבת הקטנה שלהם,
לא עכשיו, לא אחרי מה שקרה. עידו עלה עכשיו להופיע. הוא לבש
מקטורן סגול וסיפר בדיחות קרש גרועות. היה ניתן לראות את
האלסטיות המזויפת בחיוכם של הקהל. אחד מהאחים הגדולים זרק עליו
פחית ריקה של פנטה וזעק שירד מהבמה. עידו נמלט מהמקום בבושת
פנים. הגברת סוביאסקי הפנתה את מבטה. "הוא לא ישים את רגלו
במסדרונות בית הספר", אמרה באריסטוקרטיות מתנשאת. "חבל שתגמרי
כמוהו".
הצללית ששרה שמה לי לפני שיצאנו נמרחה על כל פני וכל הנצנצים
נשרו. זהו תורי לעלות, והקהל מחכה כבר מספר דקות. הגברת
סוביאסקי מלבישה עלי את הטוטו ודוחפת אותי מעבר לוילון. הקהל
עוין, שטני. פניהם של היושבים מתעוותות ובין חיוכיהם המזויפים
ניתן לראות זוגות ניבים בולטים החוצה. הורי יושבים בשורה
הראשונה, רועדים מציפיה, מסתכלים עלי בעיניהם הצרות, מאוכזבים,
כנראה שוב אשן במרפסת. אני מתקדמת לקדמת הבמה, מנסה להתעלם
מעיניהם הבוחנות של היושבים. אני מפשילה את מכנסי ומרימה את
חצאית הטוטו על ראשי, דם מתחיל לזרום מבין הרגלים, נוזל לירכי
ומטפטף באיטיות על הרצפה. הקהל מריע.