הוא עמד על בניין גבוה במרכז העיר הגדולה והריקה הזאת.
מאז שנבנה הבניין לפני שנתיים, 16 אנשים מצאו את הזמן לקפוץ
ממנו ולמות - ללא ספק סטטיסטיקה מרשימה.
הלילה היה חם ולח כרגיל והרחוב למטה היה עמוס באנשים. אנשים עם
מטרה ומשמעות. ככה לפחות הוא הרגיש, לכולם יש משהו בחיים בחיים
שמחזיק אותם, שמניע אותם קדימה, ורק לו אין. חי בשביל לחיות.

הלכתי ברחוב, כמה רעש אלוהים ישמור! נהגי מוניות צופרים, אנשים
מדברים בפלאפון, אפילו הציפורים התייאשו מלצייץ כי כל מקרה אף
אחד לא שומע אותם. נתקלתי בהמון שהתקהל מתחת לבניין, שאלתי נער
שנראה כמו "ילד-לא אכפת לי מכלום-אני מתבגר-לך תזדיין" טיפוסי
על מה כל המהומה.
הנער הצביע למעלה "מישהו הולך לקפוץ", הוא אמר עם חיוך, רוצה
להשתתף בהתערבות?
למרות שאני בדרך כלל נהנה מציניות שחורה נאלצתי לסרב.
הייתי חייב לעלות אליו ולדבר איתו. לשאול אותו למה הוא עושה את
זה ואיך זה שהוא לא מפחד ליפול. רציתי גם לוודא שהוא יודע שאם
הוא יקפוץ הוא ימות.
בעוד ההמון התרחב, ניגשתי לבניין ונכנסתי. השומר בכניסה היה
בערך בן 94 ולא היה מודע כלל לכל המהומה. לקחתי את המעלית
לקומה האחרונה, הנסיעה לוותה במוזיקת מעליות מעצבנת ובריח נעים
אך דוחה של פרחים.
הגעתי לגג ושם הוא עמד, על המעקה, בוהה למטה ונראה כאילו הוא
מתחבט בדילמה נורא קשה, אולי הוא תוהה על ההבדל בין צנון
לצנונית. ואז נזכרתי שהוא כנראה מנסה לאגור מספיק אומץ לקחת את
קפיצת חייו. התחלתי ללכת לכיוונו בהליכה נונשלנטית, כאילו שאני
כל יום עולה לגג ומדבר עם מתאבד פוטנציאלי. הוא קלט אותי.
נלחצתי לרגע ופחדתי שאולי הוא ייבהל ויקפוץ רק מההפתעה אבל לא
קרה כלום, הוא התעלם ממני לגמרי.
"החוצפה" חשבתי לעצמי, יכול להיות שאני הבן אדם האחרון שהוא אי
פעם יראה וידבר איתו והוא מפנה לי את הגב?!
הייתה שתיקה מוזרה באוויר. שתיקת מעליות.
ואז נזכרתי במעלית עם המוזיקה המעצבנת והריח הנעים אך דוחה של
פרחים. הבטחתי לעצמי להקים מפלגה/תנועה/ארגון שישים לעצמו
כמטרה להשבית כל מעלית כזאת בעולם. חיפשתי דרך לשבור את
השתיקה, מה אומרים במצב כזה - מה קורה, איך הולך, הכל טוב? הרי
התשובה די ברורה - המצב לא משהו ואני הולך למות. החלטתי להיות
ציני, אומרים שהציניות עוד לא הרגה אף אחד.
"הי, אל תזוז!" צעקתי.
"מה?! מה קרה?" הוא אמר בקול מבוהל ומופתע.
"יש עליך זבוב..." חייכתי אליו , כולי מרוצה מההברקה שהבאתי.
"מה?!" הוא היה בהלם וגם קצת עצבני.
"אתה יודע שהזבובים נבחרו לחיה הכי מעצבנת ולא תורמת מבחינה
אבלוציונית מאז הלאמה?"
"אני נראה לך כמו בן אדם שאכפת לו מזה כרגע?!"
"לא יודע, אף פעם לא פגשתי מישהו כמוך."
"אז הנה תכיר. לך מפה".
מן הסתם לא הלכתי. "רוצה סיגריה?" שאלתי בנימוס.
"לא תודה, אני לא מעשן, לא בריא."
איזה מלך! מתאבד עם מודעות גבוהה לבריאות!
"גם לקפוץ מפה ולהתרסק לתוך בטון לא נראה לי כל כך בריא..."
"מה אתה רוצה ממני, תעזוב אותי".
הדלקתי סיגריה, שנינו שתקנו.
"איזה סיגריות יש לך?" הוא לפתע שאל. "נובלס", עניתי בטון של
"אני מצטער".
הוא נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ, "החיים שלי בדרך החוצה, לא
יכולת להציע משהו יותר טוב מנובלס?! לפחות ווינסטון אם לא קאמל
או מרבלורו".
"צודק, רוצה שאני אקנה לך סיגריות?"
"לא תודה, לא מעשן".
הוא המשיך לבהות למטה לכביש והזיז קצת את רגלו מעבר למעקה,
כאילו מנסה להרגיש את האוויר נעלם מתחת לרגליו.
השתיקה נמשכה וכבר התחלתי לחבב אותו, המצאתי לו אופי - הוא
נראה בן אדם רציני כזה, בטח מנהל או מנכ"ל איזו חברת היי-טק
מצליחה. הוא לבש חליפה יקרה ונראה כמו מיליון דולר. הוא גם
מצליח עם נשים, אחד כזה שאומרים שהוא מושלם וכל דבר הולך לו
בחיים.
התחיל להיות משעמם.
"אז מה, יום גרוע?" ניסיתי לדובב אותו.
"משהו כזה".
"לא מפחיד אותך הגובה?"
"לא כל כך, קצת..."
"אני שונא גבהים, האדם לא נועד להיות באוויר, זה כמו לשים דג
מאחורי ההגה ולהגיד לו לנהוג! פשוט לא מסתדר."
הוא חייך קצת. "חשבת על זה לבד?" הוא שאל.
"האמת שלא, של סיינפלד."
"למה אתה זוכר משפטים של סיינפלד?"
"לרגעים כאלה", חייכתי.
"אתה אדיוט", הוא אמר בטון מזלזל. הוא צודק. אני אידיוט. לא
התכוונתי להתווכח איתו בעניין. היטלר בכבודו ובעצמו לא היה
מתווכח איתי אם הייתי קורא לו נאצי. אני אידיוט והיטלר היה
נאצי. אמת פשוטה.

הגיע הזמן לנסות להציל אותו, חשבתי לעצמי... איך עושים את זה?
איך גורמים לבן אדם להבין שהחיים עצמם הם מתנה ואנחנו יכולים
לדאוג שיהיה לנו טוב, לא משנה כמה המצב נראה עגום.

"אתה לא תתגעגע?"
"אתגעגע למה?!" שאל בתקיפות.
"לדברים הקטנים כמו לשבת ולדבר ולהריץ צחוקים עם המשפחה,
להישאר ער ולדבר עם חברה שלך כל הלילה, לשתות חצי בירה מהחבית
עם החבר'ה?"
חשבתי שהעליתי כמה טיעונים נחמדים.
"תפסיק לזיין לי ת'שכל עם כל מיני חרטא רגשני, אני אמות, לא
אתגעגע לכלום, אני לא ארגיש כלום. במילא אין חשיבות לכלום
בעולם שלנו."
"בטח שיש חשיבות, אתה קובע מה חשוב לך".
הוא שתק והשפיל מבט למטה, לכיוון הכביש.
לא דיברנו והתחלתי לחשוב שאולי אין משמעות ואנחנו סתם פה כדי
לא-למות זמן מסוים ואז כשזמננו כן מגיע אנחנו חוזרים לאמא אדמה
כששום דבר לא השתנה. מבלי שעשינו שינוי, והעובדה העצובה היא
שחיינו x זמן, וכל הזמן הזה חיפשנו משמעות, משמעות שבכלל אינה
קיימת.
נהייתי עצבני, המתאבד הזה וחוסר הרצון שלו לחיות הכעיסו אותי.
"אתה לא חושב שאתה כפוי טובה?!"
"למה כפוי טובה, מה קשור?"
"תראה איזה חיים קיבלת, יש לך הכל."
"יש לי הכל אבל אני מרגיש שאין לי כלום. הכל ריק מבפנים."
רציתי לעזור לו. להראות לו שלא הכל שחור ולבן. שאין דבר כזה
שאין משמעות. שתחושת הריקנות ניתנת לשינוי, אם רק הוא ירצה
בזה.
"אולי תטוס לאנשהו, תעשה טיול ארוך וקיטשי כזה שאתה חוזר ממנו
בן אדם אחר?"
"זה בריחה, איך זה יעזור לי? אני לא רוצה לברוח מהחיים שלי".
"גם להתאבד זה בריחה. האסקפיזם בשיאו!"
הוא קטע את השיחה שלנו ושאל מה זה אסקפיזם.
נדפקתי. אסקפיזם זה אחד המושגים האלה שאני יודע את משמעותם אבל
לא משנה כמה אנסה לא אצליח להסביר אותו בצורה טובה. יש הרבה
מושגים כאלה שאני זורק באוויר, מזל שלא תופסים אותי יותר.
"אסקפיזם זה... לא יודע... כאילו כל דבר שאתה עושה אתה בעצם...
טוב, לא משנה, אני אשאל חבר ואחזור אליך".
חזרנו לשתוק. היה כיף. לשתוק.
הוא שבר את השתיקה.
"לא קורה לך שנשבר לך? שאתה קולט ששום דבר לא עצוב, לא שמח, רק
קיים? המוני אנשים בעולם מסתובבים עם רצון להצדיק את קיומם רק
כדי למלא את הריק הזה שיושב לך בחזה."
זה קורה לי הכי הרבה בעולם התחושה הזאת אבל אני משחק אותה
בתפקיד האופטימי עכשיו. חשבתי שאולי אני אדבר איתו על אהבה
קצת.
"אהבת פעם מישהי?
תחשוב על ההרגשה לשכב לידה.
לשמוע אותה נושמת. צוחקת.
לראות את החיוך שלה, את העיניים שרואות הכל,
להרגיש שאתה חייב לראות אותה.
שכואב לך, כאב פיזי ואמיתי, בכל פעם שאתם נפרדים לשלום.
לדעת שכשאתה איתה, אתה באמת חי."
"מה הקשר אהבה עכשיו?" הוא נהיה עצבני עוד יותר.
"סתם, אהבה זה הרבה בחיים, אולי הדבר הכי אמיתי שיש לנו."
"תעזוב אותי עם זיוני השכל, שנות ה-60, "האהבה תנצח".
בולשיט".
וואו. הוא קשה. מזכיר לי את עצמי בצורה מוחלטת.
חשבתי לעצמי שאם הוא לא יתאבד בטח נהיה חברים טובים.
שנינו היינו צריכים הפסקה.
"טוב, בוא נפסיק לדבר על זה" אמרתי והדלקתי עוד סיגריה.
שתקנו קצת. היה כיף. אחרי כמה דקות החלטתי לשאול אותו שאלה
באמת רצינית.
"תגיד, אתה יודע מה ההבדל בין צנון לצנונית?" שאלתי עם חיוך.
הוא חייך חזרה, הסתובב כאילו בא לענות כשלפתע הייתה צווחה
נוראה של חתול שהבהילה את שנינו. סובבתי לרגע את הראש ופתאום
הרגשתי לבד.
לבד על הגג.
לבד בעולם.
הוא נפל. פאק. הוא נפל. הוא מת.
הייתי בהלם, עמדתי והסתכלתי למטה לרחוב. אנשים בכו, אמבולנס
הגיע והילד "לא איכפת לי מכלום-אני מתבגר-לך תזדיין" טיפוסי
חייך ודחף לכיס שטר של 50.

באותו רגע נזכרתי כמה אני שונא חתולים. פעם חתול נלכד בין כמה
סלעים ליד החדר שלי. בסופו של דבר הוא וכל החדר שלי הסריח.
שנאתי חתולים. עכשיו באמת שנאתי חתולים.
אני גם שונא מוות. הרגשתי צורך עז לחיות.
ניגנתי, כתבתי, רצתי, שתיתי, הייתי עם חברים, משפחה.
לא עשיתי משהו מיוחד, פשוט חייתי.
הרגשתי כמו מלך. מלך העולם.
מוות תמיד גורם גורם לנו להעריך טיפה יותר את החיים שלנו,
הלוואי שזה לא היה ככה. כאילו שאני תמיד תמיד אעריך את מה שיש
לי. בלי קשר למוות.
נראה לי שלאט לאט אני משתפר בזה.

חזרתי הביתה באותו ערב, לא הייתי עצוב ולא שמח. סתם אדיש. מצב
צבירה אפאתי.
נזכרתי שבדיוק לפני שהוא נפל הוא בא לענות לי על שאלה שמטרידה
אותי הרבה זמן. "ההבדל בין צנון לצנונית".
הוא גם חייך כאילו יש לו תשובה ממש טובה. תשובה שאני אף פעם לא
אזכה לשמוע. שיניתי מצב צבירה. אני עצוב ומבואס. אהה וגם בא לי
למות.
התחלתי קצת לחשוב על מה שקרה.
מה גרם לו לעלות לגג הזה בכלל?! ומה גרם לי לעלות אליו?!
אמא תמיד אומרת שהעולם מורכב מאנרגיות קוסמיות שמחברות בין
כולנו אז חשבתי שאולי אני והמתאבד איכשהו קשורים אחד לשני ואז
נזכרתי שאמא גם חושבת שהיא גלגול נשמות של ניצולת שואה שהוכשה
על ידי נחש.
הבנתי שאני בכלל לא יודע איך קוראים לו. אני לא יודע עליו כלום
חוץ מזה שהוא שונא נובלס ועבר עליו יום ממש גרוע.
אני חייב לתת לו שם. אני אקרא לו קונאן.
החלטתי שאני חייב להכיר את קונאן, לדעת עליו הכל מהרגע בו נולד
עד לאותו ערב הזוי וגורלי שבו הוא מצא את מותו.

במודע או לא, ידעתי שאם אני הולך עם זה עד הסוף החיים שלי
ישתנו. תקראו לזה אינטואיציה, דמיון בריא או פרנויה, אבל ככה
הרגשתי.
הכנתי לעצמי משהו חם לשתות והלכתי לישון.

מחר זה מתחיל...