אהבנו לצחוק על המנקה מכיתה א, היה לה מבטא מצחיק כזה, והיא
הייתה לבושה מוזר, וכשהיא הייתה מנקה, היא הייתה שרה לעצמה
שירים מוזרים.
איך שאהבנו לצחוק על המנקה מכיתה א, זה היה הכי כיף, יותר מכל
הרכילויות והמשחקים שלנו.
תמיד כשהיינו צוחקים עליה כשהיא לידינו, היא הייתה מתחילה
לבכות, אהבנו לראות אותה בוכה.
אני לא יודעת בדיוק למה זה, אבל זה היה כיף לצחוק עליה, מאחורי
הגב שלה ולידה.
זה היה כמו המשחק היומי שלנו, הדרך האולטימטיבית להשתעשע בקלות
ובלי לפגוע באף אחד, בעצם, כמעט  אף אחד. אף פעם לא חשבנו על
המנקה מכיתה א בתור מישהו, היא הייתה המשחק שלנו, כלי שעשוע.
לא חשבנו שיש לה רגשות, משפחה או חברים.
אם היינו חושבים לרגע, שיש לה רגשות, אולי היינו מפסיקים, או
מתנצלים, או בכלל לא מתחילים עם זה.
אבל לא חשבנו, לא הרגשנו, לא ידענו.
הפרשה התפוצצה יום אחד במפתיע, המנקה הגיעה בזמן הלימודים
לכיתה שלנו, ביחד עם בעלה ושני הבנים הגדולים שלה, שהיו בני 20
ומשהו, והם התחילו לצעוק עלינו, וכל כך הרגשתי רע עם עצמי, כי
גם אני הייתי חלק מכל המשחקים האלה, גם אני אהבתי לראות אותה
בוכה, וגם אני אהבתי לצחוק עליה ברשעיות.
הם צעקו וצעקו, והטיפו לנו מוסר, ולסיום, אחד מהם נתן מכה על
השולחן של המורה, והשולחן נשבר לשניים.
כל כך פחדנו מהם, שלא העזנו יותר להסתכל על המנקה מכיתה א, לא
צחקנו עליה אפילו כשהיא לא הייתה לידינו. עד כדי כך פחדנו.
בסופו של דבר, הגיעה סוף השנה, והיה החופש הגדול, וכולנו הלכנו
לקייטנות שלנו, וטיילנו, ועשינו דברים של חופש גדול.
וכשחזרנו לכיתה ב, כבר הייתה לנו מנקה אחרת, לא נחמדה, שלא כיף
לצחוק עליה, שהייתה ממורמרת, ולא היה אכפת לה מאתנו בכלל.
מאז לא ראיתי את המנקה מכיתה א, ואם אני אפגוש אותה יום אחד
ברחוב, אני יודעת שאני אעדיף לא להתייחס, לא להתחיל בכלל שיחה,
להעמיד פנים שאני לא מזהה אותה, שהיא סתם עוד אישה שעוברת על
פני ברחוב.
והנה עכשיו, היא כבר לא חיה, היא לא כאן בשביל לנקות אחרי
ילדים קטנים אחרים מכיתה א, ראיתי מודעות אבל ברחוב, הודעות
שחור על לבן, ששם הודפס השם שלה באותיות גדולות, לא הלכתי
להלוויה, ואני גם לא אלך לאזכרה, כי אני לא רוצה להתחיל להסביר
לאנשים למה הגעתי, ובגלל שבשבילי, לא משנה כלום, היא תמיד
תישאר המנקה מכיתה א.