משרד מרוהט היטב באופן מעייף, שולחן מהגוני מתיש, תמונות
פסטורליות מעוררות תרדמה, עוד תמונה של פרויד תוקע מבט במתבונן
שאומר "אני יודע מה אתה רוצה לעשות לאימא שלך", כמות מעייפת של
ספרים. על הכיסא יושב אדם מעוטר זקן וקרחת - מעשן מקטרת. נכנסת
פנימה צעירה בהתרגשות. היא מברכת לשלום את הרופא בעצבנות
ומתיישבת.
זו הפגישה העשירית.
רינה, הבחורה הצעירה, הגיעה למשרדו של דוקטור אינקרצרטוס מסיבה
הולמת - היא ניסתה להתאבד. יום אחד היא עברה טראומה מאוד קשה
ששברה אותה, היא התחילה לבכות ולבכות אבל הבכי הזה היה שונה
מכל בכי שאי פעם חוותה. בבכי הזה לא היתה נחמה, אפשר לכמת את
מספר הדמעות שדרוש כדי להתגבר על העבר אבל אין מספיק דמעות
שמאפשרות להתגבר על העתיד.
לדוקטור אינקרצרטוס היו כמה פציינטים אובדניים, חלקם גם התאבדו
אבל אינקרצרטוס הצליח להתגבר על כך יחסית מהר. הוא תמיד האמין
בגורל.
אני לא רומז שהוא לא היה מטפל טוב בהכרח, בהחלט היה לו הרבה
ניסיון מהיום שבו הוא סיים את הלימודים (ומיד קנה את המקטרת
שלו) לפני 15 שנים ועד היום הוא טיפל בהרבה אנשים וניסיון זה
דבר מועיל.
הוא מוציא להראות לה את התמונות המפורסמות של מבחן רורשאך והם
מתחילים לעלות אסוציאציות - היא זורקת לו מילים והוא מיד רושם
הערות בלי לחשוב הרבה.
בלילה דוקטור אינקרצרטוס חולם. בחלומו הוא, פרויד, יונג,
ברויאר, אדלר ואנה כולם הולכים לסופרלנד בראשון. קודם הם מחכים
בתור לקופה ואחרי שמצמידים להם צמידים לעלות על מתקנים הם
לוקחים רכבת ישר לרכבת ההרים. הם מחכים בתור ועולים לאנקונדה.
בתור הם שומעים את צרחות האנדרנלין של אלו אשר רכבת ההרים
מטלטלת בפראות אבל כאשר היא מגיעה אליהם, מגיע תורם והסדרן
נותן להם לעבור הם רואים שלא מדובר במתקן חשמלי ועל המסילה
מתפתל נחש חי ועצום שלכל אורך גבו יש חורים שנקדחו כדי שאנשים
יוכלו להיכנס לגופו. הנחש מרחרח בלשונו.
"או" קורא יונג "לזה אני קורא תת מודע קולקטיבי!" הם כולם
מתיישבים באיזור הבטן, פרויד מתיישב בבטן התחתונה, הנחש מיד
מתחיל לנוע כשהם מתיישבים. אבל באיזשהו שלב הנחש מתפצל וכל אחד
נשאר רכוב על נחש פרטי משל עצמו.
אינקרצרטוס נלחץ משהו, מוצא את עצמו לבד על נחש משל עצמו, אבל
הוא עוד יותר נלחץ מכך שהוא מגלה שהנחשים לא זוחלים יותר בתוך
מסילה כאם טסים במהירות שיא בשמיים זרועי הכוכבים. הוא צועק
לעזרה ומשום מקום מגיח לפתע פרויד רכוב על קוברה ענקית כפרש
מושיע, צורח משהו שנשמע כמו "yippie kye aye mother fuckers!"
"מהר!" צועק אבי הפסיכואנליזה "האחז בזה!"
אינקרצרטוס נאבק עם הפתן שלו, בהתחלה הוא מנסה ללטף אותו אבל
זה רק מכעיס את הפתן יותר והוא מבצע סיבובים אלימים באוויר.
כשסוף סוף הוא מצליח לתמרן את הפתן לצד הקוברה של פרויד, הוא
נעמד על הנחש, מתמתח ומזהה את החפץ שפרויד מושיט לעברו -
מקטרת.
אינקרצרטוס נאחז במקטרת וניתק מהפתן שלו.
הקלה. הוא מביט בפרויד בהכרת תודה אבל זה מחוייך באופן מבשר
רעות.
"אתה יודע" אומר פרויד תוך כדי פזילה למקטרת "זה למעשה הפין
שלי". אינקרצרטוס נשטף בבהלה פתאומית, עוזב את המקטרת
ונופל...
חודש עובר.
רינה כעת בפגישה ה15 שלה. בחדר ההמתנה ישובים אדם לבוש מדי
שוטר, אדם לבוש מדי רופא ואדם לבוש מדי טבח. רינה ניגשת
לפקידה.
"שלום דנה, קבעתי עם דוקטור אינקרצרטוס לשעה 15:00"  
"כן אני יודעת, התור שאת רואה כאן זה לאחר כך, חלק מהאנשים
אוהבים להגיע לכאן מוקדם, דוקטור אינקרצרטוס יקבל אותך עכשיו".
רינה נכנסת למשרד של אינקרצרטוס.
אינקרצרטוס מבחין בה ומבקש ממנה לשבת בקולו הנעים. רינה
מתיישבת. "טוב רינה אני יודע שזה קשה לך אבל אני רוצה להתייחס
שוב למוכנות שלך ליצור קשרים זוגיים בעתיד. בפגישות האחרונות
דיברת על כך שאת אפילו לא חושבת על זה וכו'. אבל אני חושב
שמאוד חשוב דווקא שנתעסק עם זה עכשיו". הפגישה עוברת יחסית
באופן יוצא דופן. רינה חשה הקלה מסויימת. מאז שרינה הצליחה
להזכר קשה לה לחשוב, היא מדוכאת מדי ודוקטור אינקרצרטוס
מהבחינה הזאת היה כמו אביר מושיע - הוא לחץ עליה.
הפגישה ה-16. דוקטור אינקרצרטוס מבקש מרינה שתשחזר את ניסיון
ההתאבדות שלה.
"טוב דוקטור אינקרצרטוס, זה היה כידוע לך שנה וחצי לאחר
שנזכרתי. בשנה וחצי הזו הכל הדרדר ובסופו של דבר פוטרתי. במשך
שנה וחצי רק חשבתי על הסוף. חשבתי על איזו דרך תהיה הכי פחות
כואבת אבל למרות שהגעתי למסקנה לגבי כדורים החלטתי לטפס ולעלות
על בניין גבוה ולקפוץ. ישבתי שם ועישנתי סיגריה. עברה בערך חצי
שעה עד שמישהו קלט שאני שם בכלל. למעשה זה לא נכון, היו כמה
אנשים ששמו לב אבל הם לא עשו כלום בקשר לזה. אני זוכרת תלמיד
תיכון אחד בעיקר, טיפוס שלא היה מעז בכלל להציע לי לצאת איתו
בתיכון, הולך מהעבר השני של הכביש. אני זוכרת שהוא השתרך כזה
בדכדוך עם תיק על הגב שלו, כל הדרך הוא הביט בריצפה. בדרך כלל
לא הייתי מביטה בו בכלל אבל לקראת הסוף מתחילים להביט על כל
מיני דברים. כשהבטתי בו זה איכשהו עודד אותי כמו תמיד אבל גם
עורר דיכאון חדש שלא היה בי קודם אפילו. והוא הביט בי, כבדרך
אגב. המבט שלו נדד אלי, הוא עצר לשניה וראיתי בו עויינות
מתלקחת ואז מתרככת ולפתע הוא חייך, חייך וירק. אני יודעת שזה
מוזר אבל מעבר לכעס ולחוסר האונים בחיים שלי לא ריחמתי על
טיפוסים כאלה עד שהוא חייך אלי. אחריו היו גם כמה אנשים
שהבחינו בי ונראו מהורהרים עד כדי חרדה, אף אחד מהם לא עשה דבר
כנראה בגלל שזה לא היה בהגדרת התפקיד שלהם. נמאס לי מהם".
דוקטור אינקרצרטוס הביט בבחורה הצעירה שהייתה ישובה מולו בכיסא
גלגלים חשמלי שהופעל על ידי אצבעות ידה, הוא כבר ידע את ההמשך,
על הקפיצה, על אנשי מד"א שהגיעו "להשקות" אותה ועל הרופאים
שנלחמו בחירוף נפש על חייה. הוא מצא עצמו מנסה להקשיב בריכוז
רב אבל מרחף הרחק. מבטו ניעץ בזה של פרויד אשר הביט בו בחריפות
משל אמר "משוך באצבע שלי", לבסוף הוא נזכר בחלום ובמה שפרויד
אמר לו בסופו.
התרגיל עבד והוא חזר להקשיב לסיפורה של רינה. היא מעולם לא
דיברה בלהט כזה.

"... הרבי שאל אותה במחאה מה רע בצמחים והוסיף בכעס שלו עצמו
יש בבית עציצים מרובים ואם היה יודע שיש סיכוי שהקדוש ברוך-הוא
יכעס עליו אם יפטר מהם אז היה משקה אותם אף יותר ובוודאי
ובוודאי שלא נפטר מהם. אז בסוף באמת אמא שלי נבהלה והורתה
לרופאים להמשיך ולטפל בי. בדיעבד גם היא פחדה. מה שקרה אחר-כך
היה בגדר נס  משום שממצב של מוות קליני הם הצילו אותי או לפחות
את התפקודים המוחיים שלי והשליטה המוטורית באצבעות הידיים ומה
שנשאר ממני זה מה שאתה רואה", סיכמה בעוגמה.

פגישה רודפת פגישה, יום רודף יום.
דוקטור אינקרצרטוס מנסה לחזק את דחף החיים של המטופלת שלו. גם
הוא מפחד מאלוהים. הוא מפחד שהוא ימות יום אחד ואלוהים יפליק
לו על הטוסיק ויאמר לו שהוא היה ילד שובב מאוד. אינקרצרטוס הוא
מטפל יעיל והוא מצליח להשלות אותה עד שיום אחד היא מגמגמת את
מילות הקסם "אני רוצה לחיות".
הטיפול הוכתר בהצלחה.
- דוקטור אינקרצרטוס חי עוד שנים רבות ומעניינות בחלקן מרתקות
ובחלקן טראומטיות. הוא מעולם לא פקפק במצבו הקיומי מאז הארועים
המתוארים וחשב מעט על רינה, אחרי הכל הוא הציל את חייה. הוא
ישן בשקט וחלם חלומות שטופי זימה על זיגמונד, קרא פסיכולוגיה
וספרות יפה ועשה כסף.
- רינה נוירוזה חיה עוד שנים רבות. היא לעיתים קרובות חשבה על
המצב הקיומי שלה - אבל - כמו כל האנשים הנורמלים הדחיקה מחשבות
שכאלו. היא השיגה עבודה, מעט חברים ואפילו מידה מסויימת של
עצמאות וגרה לבדה עם הפיליפינית. היא מעולם לא נישאה, כמו רבים
אחרים חיה חיים בודדים וקשים כיהלום ומתה בשיבה טובה בגיל
שמונים.