לפעמים את חושבת שאם תבכי ממש ממש חזק, אז כל הכאב ילך לו. אבל
את טועה. לרוב את יודעת שאת טועה. לרוב זה מה שמתיש הכי הרבה.

את זוכרת את היום ההוא היטב. כאילו זה היה... לפני ארבע שנים.
ויש חורים פה ושם, כי הזיכרון לא יכול להכיל כמות כזו של
טראומה.

את זוכרת את המגע, את ההרגשה. את יודעת בדיוק איך זה היה... גם
אם את לא זוכרת את הפרטים הקטנים. את זוכרת את הפנים, הפנים
שלו. את זוכרת את ההשפלה. אתה זוכרת את מה שלבשת... כי איך
אפשר לשכוח שהיית כל כך ערומה?

ואולי את גם נותנת לעצמך לשכוח לרגע את האהבה העצומה, האהבה
המעוותת הזו אל אדם בעל סמכות, ואולי גם בעל יופי מסויים,
שכולם רואים - חוץ ממך. כי אולי את כבר לא יכולה לראות בו את
היופי.

לפעמים את חושבת שאם תלכי עכשיו למקלחת ותחתכי את הורידים אז
הכל יהיה שוב טוב. ואולי תחזרי להיות אותה ילדה בת שמונה שלא
ידעה מה זה ניצול.

אולי אם תשבי יום אחד ותספרי את הכל, את כל חייך, אולי אז
תביני שאת בכלל לא מתחברת לאותם הרגשות שצרחת על הדפים כל
השנים האלה. אולי תביני שזה קרה למישי אחרת. את רוצה שזה יקרה
למישהי אחרת, למרות שלא תייחלי דבר כזה לאף אחת... ואולי את רק
רוצה להפסיק להרגיש מסומנת.

אולי את רק רוצה לכתוב סיפור אחד ארוך, מאלף דמעות, ולהתחיל אט
אט, לספר לכולם את האמת. ואולי, יום אחד - תוכלי גם לספר את
אותה האמת - לעצמך.