ושוב אני מוצאת את עצמי יושבת מול המחשב ומנסה להוציא עליו את
כל מה שמתחולל לי בראש ובלב... בנפש ובגוף...
לא הולך לי. אין מוצא. הדרך היחידה שאני באמת יכולה להוציא את
כל מה שיש בי זה כשאתה מסתכל לי בעיניים. הו-הו כמה שאני אוהבת
להתסכל לך בעיניים. יש בהן אמת איומה והבנה מטורפת.
אלוהים איך אתה מכיר אותי זה אוכל אותי.
כמו שאתמול דיברנו/רבנו ואמרת בפשטות שכלכך מקסימה אותי ובו
זמנית גם מחליאה אותי: "כן... אני מכיר אותך.. עליי את לא
יכולה לעבוד.. אני מכיר אותך"
איך אתה מכיר אותי?? מי נתן לך את הזכות להכיר אותי? להכיר
מישהו זה אומר לדעת מה הפחדים שלו, מה הוא אוהב, ממי הוא
מתבייש, מה התשוקות שלו ומה הסטיות שלו... ואתה יודע את כל.
בלי מילים ובלי רמזים ממני אתה פשוט יודע ה-כ-ל.
אני כלכך שונאת את זה שאתה מכיר אותי ככה. זה עושה אותי חשופה
ופגיעה עבורך. חשופה ופגיעה. פגיעה! אני פגיעה, אז שלא תפגע
בי?
כוס אמק. כל מה שבא לי לעשות זה לקלל ולהרביץ לאיזה דלת של
ארון, להטיח ראש של מישהו בקיר בטון, לבעוט בכל הכוח במשהו מפח
שייעשה רעש כזה... מספק. ההוא המעצבן שאיתי בבסיס אמר לי לנסות
לשבור בקבוקי זכוכית על אבנים. פשוט לזרוק על אבנים ולהנות
מהאפקט שזה יוצר.
אוף כמה זעם יש בי. זה מעייף אותי נורא. זה מאוד קשה כל הזמן
לכעוס. זה כל הזמן להעסיק את עצמי בכעס הזה.
איך יכול להיות מצב שאני ואתה ביחד חודשיים וכל יום אתה אומר
מחדש שטוב לך אבל אתה לא אוהב אותי או חס וחלילה מאוהב בי...
ואז יומיים אחרי שאתה זורק אותי ושובר אותי לגמרי אתה עונה לי
"גם אני אותך"??
מה זה המשחק הדפוק הזה?
ושוב אני לא מפסיקה לחשוב עלייך ואפילו לא לשנייה כי אני
יודעת, בדיוק כמו שאני יודעת שאני אמות יום אחד- שאני אוהבת
אותך יותר מכל דבר אחר שאי פעם אהבתי בחיים שלי ואני לא אוהב
כלום ואף אחד כמו שאני אוהבת אותך עכשיו... ואוהב אותך ככה
לעולמי עד. (לוליטה)
אני מתה להמשיך לכתוב. לשפוך פה את כל מה שאני מפחדת לשפוך
בפנייך כי אני לא רוצה לחפור לך או להלחיץ אותך, כי במוח הדפוק
שלי אני עוד מאמינה שיום אחד נחזור להיות יחד.....
אבל לא.