40 זה גיל קשה.
לדעת שכבר לא תכבוש את העולם בהליכה, גם לא בריצה, לא מדכא
אותך. אתה עדיין מנסה לסגור את החודש... שעבר.
האוברדראפט תקוע כמו רנו 5, חסרת כל מוטיבציה, ועדיין,
הפינוקים הקטנים מתאפשרים, ספר טוב פה, דיסק ג'אז מעולה שם...
אפילו הקלאסית מציצה מדי פעם מבעד למדפים.

40 זה גיל ארוך.
לדעת שכל דקה שאתה חי יכולה להיות בין המיליון האחרונות שלך,
כל כך הרבה מחלות יש באויר ולך לא אכפת, בעצם כן...
מקפיד לקחת ויטמינים, מקפיד על תזונה מאוזנת, אפילו רעיונות
מהפכניים על עולם בלי בשר (מבושל) מתחילים לדהות אל תוך הרקע.

40 זה גיל ישן.
האהבה הישנה כבר לא לצידך, כבר לא תהיה. במקרה הטוב הסתפקת בבת
של השכן, החמודה, המהממת, זו שמשאירה אותך באפיסת כוחות
במיטה... לא שזו חוכמה, כן? היא צעירה ממך בעשרים שנה...
ועדיין, לעולם תתהה מה קרה לבחורה שהיית איתה בגיל עשרים,
החמודה, המהממת, זו שהשארת באפיסת כוחות במיטה... לא שזו
חוכמה, כן? שניכם הייתם צעירים ורוויי הורמונים...

ולמרות הכל, גיל 40 הוא הגיל הכי "אמור" שיש... אתה מכיר את
השבילים שהלכת בהם ולא מרגיש צורך למצוא חדשים, אתה מכיר את
הטעויות שעשית, ועושה את אותן טעויות, אבל מבין שזה לא נורא,
לומדים מהטעויות... מתישהו. אתה אמור להתמסד, להביא ילדים (אין
לי מושג מאיפה, ע"פ חוק קוגלין "לא משנה מי אתה ומה אתה, יום
אחד, האשה והילדים פשוט מופיעים במיטה לידך"), לעבוד מבוקר עד
ערב, ולמצוא זמן לשכב עם אשתך שלוש פעמים בחודש... אם החודש
עמוס אז פעמיים...

לעומת זאת בגיל עשרים אני מרגיש שונה לגמרי... כאילו לעולם לא
אהיה בן 21.
העולם כבר לא ייכבש על ידי, בספק אם אכבוש את נס ציונה,
האוברדראפט כבר מזמן מציק שאחליף את הרכב לרנו 5... אולי ככה
אוכל לכסות אותו. הקלאסית מציצה מהמדף לפעמים, הג'אז מציץ קצת
יותר... הספרים קצת הרבה, אבל הכל נשען על רקע סגול של קלסרי
חשבונות...
ערכים עליונים כבר נהפכו להרגל חסר משמעות, האהבה כבר לא
לצידי, אני מתחיל ללמוד לוותר, והבת של השכן (שכנה) מעולם לא
נראתה לך פחות מושכת.
בגיל עשרים ואחת אני חושב על הילדים... על זה שלא אוכל להרשות
לעצמי להביא אותם לכזה עולם, לכאלו חיים...  מסכנים שלי, עדיף
שתיוולדו למישהו אחר, בגיל ארבעים אין לי כבר כוח לרדוף
אחריכם.

"...עד מאה ו-ע-ש-ר-י-ם  ש-נ-ה..."